חוקי שמיטה – דברים, ט"ו; א'-י"א

כל שבע שנים חלה שנת שמיטה. זו שנה שבה לא מעבדים את האדמה.

בשנת השמיטה, גם החובות מתבטלים. מכאן החשש שבני האדם יפסיקו ללוות לעניינים לפני שנת השמיטה.

שנת השמטה תקפה רק על יהודים, גויים לא שומרים את שנת השמטה ולכן אם יהודי לווה כסף לגוי, החוב של הגוי לא יבוטל גם אם הגיעה שנת השמיטה.

ברכת השם שמורה למי שישמור על שנת השמיטה. בשנה החמישית ובשישית, היבול שלו יוכפל ויזכה לברכה ופרנסה.  תלווה כסף לגוים רבים – (לא יהודים, ראה שורה הבאה), תרוויח מהם כסף.

אם כולם ישמרו על שנת השמטה, ה' מבטיח שלא יהיה עניים עוד בארץ.

פסוק ז' –  "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ" – יש סדר עדיפויות למי לתת קודם. קודם כל תיתן לעני מהמשפחה שלך, אם אין לך במשפחה אז תיתן לעני בעיר שלך ואם אין בעיר שלך אז תיתן ליהודי אחר בארץ שלך (חו"ל לא נחשב במעשר).

ברגע שאתה מלווה למישהו כסף (אסור להלוות בריבית), הוא מביא לך "עבוט" (פריט שבערך שווה את אותו הסכום, ערבון).

אם העני מביא לך עבוט (פיקדון) שהוא שמיכה (אין לו משהו אחר להביא לך) ובלילה הוא יצטרך לישון עם השמיכה, תצטרך בלילה להחזיר לו את השמיכה ולמחרת הוא יביא לך את זה בחזרה – זאת מתוך הומאניות!

סיכומים נוספים:

פסוק א': "דברי" - כל מקום בתנ"ך שכתוב "דברי" מדובר על דברי תוכחות (למשל "דברי
פס' 1-6 – תשובת איוב: תשובת איוב בסיומו של הספר בפרק מ"ב היא תשובה קצרה,
ירמיה משווה את נביאי השקר לאלו שגרמו לבני ישראל לעבוד עבודה זרה, שהם הרחיקו את
דילוג לתוכן