חגי: פרק א'

רקע לפרק: 17 שנים לאחר הצהרת כורש, נבנו יסודות בית המקדש, אך הבנייה הופסקה בשל צרי יהודה ובנימין.

זמן הנבואה: בשנה השנייה למלכות דרוויש (יורש כורש), בחודש השישי (אלול).

מקום הנבואה: במקום מרכזי, שומע אותו הכהן הגדול והמנהיג החילוני (זרובבל ויהושע בן יהוצדק).

תוכן הנבואה:

חגי מצטט את דברי העם: "לא עת, בא עת בית ה' להיבנות". העם טוען כי זהו אינו הזמן לבנות את בית המקדש עקב איסור הבניה מצד כורש ואו סיבה כלכלית לאור בצורת ורעב.

הנביא כועס על העם, שדואג רק לענייניו האישיים: לעצמם הם בנו 'בתים ספונים' בתים מצופים תקרות עץ ארז, בהם ישבו העשירים בביטחון, דאגו לנוחיותם הפרטית, ואילו ביתו של ה' חרב. לדעת הנביא, אם התנאים מספיק בשלים לבנייה פרטית, אין הצדקה לא לבנות את בית המקדש.

המצב הכלכלי הרע הוא תוצאה של אי בניית המקדש, אי הבנייה היא זו שגרמה לבצורת!

כדי שמצבכם ישתפר, בנו את הבית, גם אם הוא צנוע, העיקר שיהיה בית לה'. ה' יסתפק גם בהיכל צנוע הבנוי עצי זית, שגזעם אינו יפה והדור, אך בעיני ה' הם ראויים. מכאן שלא חובה לבנות מקדש לה' דווקא מעצים מפוארים, כי העיקר זו הבנייה.

תגובת העם: כולם כולל כולם מתחילים בבניית הבית, 24 ימים אחרי הנבואה, בשל התארגנות.

סיכומים נוספים:

פסוק 1 של פרק א' מהווה כותרת לנבואות עמוס, ומוצגים בו מספר דברים: שמו של
פס' 1-6 – תשובת איוב: תשובת איוב בסיומו של הספר בפרק מ"ב היא תשובה קצרה,
ירמיה משווה את נביאי השקר לאלו שגרמו לבני ישראל לעבוד עבודה זרה, שהם הרחיקו את
דילוג לתוכן