ירמיה: פרק ז', פס' 1-24

טענות נביאי השקר: למרוד, לא יהיה חורבן כי "היכל ה' המה". בית המקדש פה ולכן יש לנו חסינות, ה' לא יהרוס את ביתו. אתם יכולים לחיות כרגיל ואף למרוד כרצונכם. => נוגד את התפיסה הדויטרונומיסטית, ה' שוכן שם באופן מופשט ולא מוחשי.

טענת ירמיה: הטיבו דרכיכם => ושכנתי אתכם במקום הזה.

בין אדם לחברו- משפט צדק, גר יתום ואלמנה לא תעשוק, לא תרצח.
ובין אדם למקום – אחרי אלוהים אחרים לא תלכו.

אנו רואים כי ירמיה מייחס חשיבות גדולה למוסר על הפולחן, ירמיה כמובן מתנגד למרד.

 

תיאור התנהגות העם:

מוסר – גנוב, רצוח, נאוף, שבועת שקר. è מזכיר את ברית סיני.

פולחן – קטר לבעל, עבודה זרה. è הפרת ברית סיני.

העם חוטא וחושב שלהתפלל ולהקריב קורבן יכפר על חטאיהם בפן המוסרי. הם בית המקדש הוא מערת פריצים (מקום בו מסתתרים פושעים)? אתם חוטאים, מגיעים להיכל ה' ואומרים שניצלתם.

הנביא מציג שתי ראיות היסטוריות לעונש העלול להתקבל, על אף המקום הקדוש:

  • חורבן ישראל, זרע אפרים (בשל גודלו הוא מייצג את בית ישראל), 722 לפנה"ס.
  • חורבן מקדש ה' בשילה.

ה' אומר לירמיהו שלוש פעמים לא להגן על העם, הוא מותרס מהעם מכך שהם חוטאים בצורה משפחתית, במקום שאנשים סמכותיים יחנכו את האחרים לטוב, הם זוממים איתם פשעים. נוסף על כך- זה נעשה בצורה פומבית, לא מתביישים בפשעיהם.
החטא ועונשו – מידה כנגד מידה:

חטא: מכעיסים את ה'.

עונש: אפי וחמתי ניתכת אל המקום הזה, על האדם ועל הבהמה וכל הארץ.

עשן יצא מאפו של ה' מכעס, הכעס הופך לאש ומשמידם – חורבן וגלות.

 

פס' 21-22:

"עלתיכם ספו עם זבחיכם" – אין טעם להעלות את הקורבנות ולעשות פשעים אחר כך, קרבן עולה – כולו נשרף, זבח – קורבן שלמים – נאכל למטה על ידי האנשים.

ה' לא צריך זאת ולא ביקש מכם זאת.

סיכומים נוספים:

ירמיהו, בן חלקיהו, ממשפחת הכוהנים, חיו בענתות, בנימין. עקב הרפורמה שהונהגה, למרות היותם כוהנים, הם
ירמיה – פרק כ' מאת פלורה ויניצקי   נביאי אמת נביאי שקר בראשות ירמיה, לחזור
עַ֥ל נַהֲר֨וֹת | בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם-בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת-צִיּֽוֹן: לאחר שהגיעו לגלות, לבבל (עיראק), הם
דילוג לתוכן