ירמיה – פרק כ'

ירמיה – פרק כ'

  • מאת פלורה ויניצקי

 

נביאי אמת נביאי שקר
בראשות ירמיה, לחזור בתשובה ולא למרוד במלך בבל איך צורך לחזור בתשובה כי לנו חסינות, למרוד בבל – לא יהיה חורבן בכל מקרה.
אם לא תעשו כך => חורבן וגלות. מניע: פופוליזם זול, לא רוצים לעצבן את הקהל ובתמורה מביאים נבואות נחמה.

 

רקע: עם עליית נבוכדנצר כשליט האימפריה הבבלית, עלתה השאלה כיצד להתייחס לשלטונו. חלק האמינו שיש למרוד בבבל כדי להשתחרר מעול השעבוד, אך ירמיהו התנגד נחרצות לעמדה זו. ירמיהו ראה את נבוכדנצר כשליח ה' (מכנה אותו עבד ה' בפרק כ"ה) שבאמצעותו הוא מבצע מהלכים היסטוריים בעולם ומשום כך אסור להתנגד לשלטונו.

בפרק י"ט ירמיהו השמיע נבואות קשות על חורבן ירושלים ודרש לא להתנגד ולמרוד בבלים. בגלל נבואתו זו- בפרק זה הוא מתעמת קשות עם פשחור הכהן ובהמשך זועק על סבלו בשל שליחותו הנבואית.

 

פס' 1-6: העימות בין ירמיהו לפשחור הכהן

פשחור הכהן שומע את נבואות הזעם של ירמיהו, בתגובה- הוא מכה אותו וכולא אותו במהפכת (מתקן כליאה).

פשחור עושה זאת כי:

  • פשחור הכהן הגדול, היה פקיד נגיד בבית ה' – כלומר, היה פקיד הממונה על הסדר והמשמעת בבית ה'. הוא מבין כי ירמיהו, עם נבואות זעמו, יגרום לתסיסה בבית המקדש, שם ניבא את נבואתו.
  • ייתכן ולפשחור הייתה עמדה פוליטית מנוגדת לעמדתו של ירמיהו, והוא בעד נבואות השקר, כמו שירמיהו טוען "ואתה פשחור וכל ישבי ביתך…. תמות… וכל אהביך אשר ניבאה להם בשקר". ייתכן ופשחור דוגל במדיניות אנטי בבלית וניבא על הצלחת המרד.

לאחר כיממה, פשחור משחרר את ירמיהו. ייתכן וחשש מתגובת אלה המצדדים בו, או שייתכן ורק רצה להרתיע אותו ולהשתיק את קולו.

על אף המעצר, ירמיהו ממשיך לנבא ללא פחד נבואות זעם קשות על פשחור ועל האומה:

בתחום האישי- "לא פשחור קרא ה' שמך, כי אם מגור מסביב" – שמו של פשחור ישתנה למגור מסביב – שמו יהיה מגור= פחד, סביבו ישרור בפחד. שמו יהיה תואם לנבואת הפורענות שתבוא עליו, ולא יחיה בשלום כפי שניבא.

בתחום האישי – משפחתי-  הפחד והאימה יחולו גם על אוהביו ומקורביו, ייתכן והם קרובים לו בדעותיהם הפוליטיות – ייפלו בחרב אויביהם.

בתחום המדיני- נבואת ירמיהו על הגלות ועל המוות בידי הבבלים עומדת בניגוד להבטחות פשחור שיהודה תשוחרר מעול הבבלים.

בתחום הכלכלי- הבבלים יבזזו את כל אוצרות העיר וייקחו אותם לבבל.

ושוב בתחום האישי משפחתי – פשחור וכל בני ביתו ילכו בשבי לבבל וסופו יהיה מבזה, כיוון ששם ימות וייקבר.

 

פס' 7-13 – תלונות ירמיהו על מר גורלו

ירמיהו חושף בפני ה' את מר גורלו, שההשפלה והלעג מצד העם ובדידות מול מתנגדיו הרבים הם מנת חלקו כשליח ה'.

ה' פיתה את ירמיהו לנבא, ה' חזק מדי והוא גובר אליו, הוא אינו יכול לסרב => בשל זאת, "הייתי לשחוק על היום, כולה לועג לי". [הפיתוי הוא בעצם דחיית סירובו של ירמיהו מצד ה' לנבא עם ההבטחה שה' יהיה לצדו ויחזק אותו].

ירמיהו זועק בשם ה' על העוולות החברתיות, על החמס והשוד., אך נבואותיו ממיטות עליו חרפה. כולם לועגים לו ומתקלסים לו.

"ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו" – ירמיהו היה רוצה לעזוב את תפקידו אבל "והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמותיי" – לא היה בו כוח להכיל את אש הנבואה, לא יכול שלא לנבא, אש הנבואה מחייבת אותו לנבא בכל כורחו.

 

אויבי ירמיהו מתנכלים לו ורוצים לנקום בו, הם מוציאים את דיבתם הרעה כנגדו וכך הם מטילים פחד ואימה על חייו.

אויבי הנביא מאשימים אותו בכך שהוא "מגור מסביב", מטיל מסביבו אימה עקב נבואותיו.

אך למרות סבלו הרב, ירמיהו בוטח בה' ויודע שהוא יעזור לו! ה' יהיה כגיבור עריץ (חזק לידו) ויכשיל את רודפיו., הם לא יצליחו במזימתם, לכך תהיה להם בושה נצחית – כלימת עולם.

ה' הוא בוחן כליות ולב, יודע את המחשבות הנסתרות של האדם וישפוט אותו בצדק מול אויביו.

 

עונש על פי עיקרון של מידה כנגד מידה:

  • ירמיהו מבקש שאויביו ייענשו על פי עיקרון של מידה כנגד מידה. אויביו רצו לנקום בו, והוא מבקש מה' שהוא ינקום בהם.
  • אויבי ירמיהו מקווים כי אולי הוא יפותה "ונוכלה לו", אך הוא מבקש עבורם שהם "לא יכלו".
  • אויביו מטילים עליו חרפה ובושה, כולם לועגים לו. ירמיהו מבקש שהם באותה מידה יהיו מושא ללעג, לכלימת אולם.

 

קושי תיאולוגי בפסוק 13 לעומת דבריו בפסוקים 7-12 ו-14-18: פסוק 13 תמוה ומעורר קושי, אחרי כל תלונותיו הקשות ותיאור סבלו הרב – ירמיהו מברך ומהלל את ה', ואחרי פסוק זה הוא שוב ממשיך בתלונותיו ומקלל את יום היוולדו.

הפתרונות:

  • ייתכן שזו תוספת מאוחרת של עורך נבואות ירמיהו כדי לעדן את הדברים הקשים שהשמיע, ולרכך את הביקורת שלו כלפי ה'.
  • ייתכן וזה תוך כדי תלונה, ירמיהו מתפלל וזה מעניק לו את הביטחון שה' יושיע אותו.

 

פס' 14-18: קינת ירמיהו על גורלו

ירמיהו מיטלטל בין תקווה לייאוש, בפסוק 13 הוא משמיע שיר הלל לה' על שהצילו, וכאן שוב נופלת רוחו והוא נושא קינה על חייו המרים.

הוא מקלל את היום שבו נולד ואת האיש שבישר לאביו על הולדתו. הוא מאחל לאיש שבישר לאביו שכפי שה' השחית והרס את סדום ועמורה ("ערים אשר הפך ה' ולא ניחם", פסוק 16) כך הוא מאחל לאיש זה חורבן והרס.

הוא מאחל לו עוד שלל דברים רעים.

 

לסיכום

העימות בין ירמיהו לפשחור חושף את חוויות הייאוש התהומי של ירמיהו בשל שליחותו הנבואית שהיא כאש בעצמותיו. הוא רוצה להסתלק משליחותו זו אך האש מחייבת אותו להמשיך.

ירמיהו מתמודד כנגד שלושה כוחות סותרים הפועלים נגדו:

  • כוח האל שמאלץ אותו לנבא ומתגבר עליו.

  • כתוצאה מכך, כאשר הוא נביא, סביבתו הופכת אותו ללעג, רודפת אותו ומוציאה דיבתו.
  • כתוצאה מכך, ייאוש קיצוני ולרצון לחדול מהיותו נביא אך הוא לא יכול להפסיק.

 

סיכומים נוספים:

פסוק א': "דברי" - כל מקום בתנ"ך שכתוב "דברי" מדובר על דברי תוכחות (למשל "דברי
כל שבע שנים חלה שנת שמיטה. זו שנה שבה לא מעבדים את האדמה. בשנת השמיטה,
פס' 1-6 – תשובת איוב: תשובת איוב בסיומו של הספר בפרק מ"ב היא תשובה קצרה,
דילוג לתוכן