תהילים – סימן קל"ז

עַ֥ל נַהֲר֨וֹת | בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם-בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת-צִיּֽוֹן:

לאחר שהגיעו לגלות, לבבל (עיראק), הם ישבו ובכו, נזכרו בירושלים

עַֽל-עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ:

על ערבים = ערבי נחל, עצים שגדלים ליד נחלים.

כנרותינו = כלי נגינה.

מורמז פה סימן לאבלות, כבר לא מוכנים לנגן בכלי נגינה, תלו את כלי הנגינה על העצים.

כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי-שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן:

שובינו = הבבלים (מלשון "שבי").

ותוללינו = לעגו לנו.

הבבלים לעגו להם שישירו משירי היהדות, שישמחו.

אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת-שִׁיר-יְהוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר:

היהודים ענו לבבלים בחזרה איך נשיר שירי קודש על בבל, היא אדמה של גוים.

אִֽם-אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי:

אם חס וחלילה אשכח את ירושלים, אני אשכח גם את יד ימין (יד ימין תאבד את כוחה ותנועתה).

תִּדְבַּ֥ק-לְשׁוֹנִ֨י | לְחִכִּי֮ אִם-לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם-לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי:

הלשון תהיה דבוק לחך, בעצם לא אצליח לדבר אם לא אזכור.

תמיד אזכור את ירושלים, גם שיש לי שמחה (למשל בחתונה, לפני שבירת הכוס אומרים את פסוק זה).

זְכֹ֤ר יְהוָ֨ה | לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ | עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ:

זכור = תנקום.

בזמן שהבבלים התחילו להשמיד את ירושלים, הגיעו האדומים ועודדו אותם, "ערו | ערו", להשמיד את הכל.

היהודים אומרים לקב"ה שינקום באדומים על כך.

בַּת-בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם-לָ֑ךְ אֶת-גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ:

בת = עדה.

כל הכבוד למי שיחזיר לך את מה שעשית לנו.

אַשְׁרֵ֤י | שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת-עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל-הַסָּֽלַע:

כל הכבוד למי שיחזיק את התינוקות שלך ויזרוק את ראשם על הסלע (כמו שהם ניפצו את בית המקדש, יתנפץ להם הראש).

 

 

3 שבועות בפסוק:

  • "אם אשכחך ירושלים" – ימיני תפסיק לתפקד è זכרון בלב, תנאי ותוצאה.
  • "אם לא אזכרכי" (לא אזכיר אותך) – לא אוכל עוד לדבר è זכרון בפה, תנאי ותוצאה.
  • "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" è גם בשיא השמחה, ירושלים וחורבנה יהיו בראש מעייניו, גם ביום שמחתו יזכור את חורבנה, תנאי בלבד.

 

דרישה לנקמה, דרישה שה' יזכור וינקום בבלים ובאדומים, הבבלים על ההחרבה והאדומים כי עודדו את הפגיעה בירושלים.

סיכומים נוספים:

מלאך ה' פוגע בחיילי אשור וממיתם, מלך אשור נוסג לאחור, היה מצור ונכשל, ירושלים במעמד
פס' 1-6 – תשובת איוב: תשובת איוב בסיומו של הספר בפרק מ"ב היא תשובה קצרה,
ירמיה משווה את נביאי השקר לאלו שגרמו לבני ישראל לעבוד עבודה זרה, שהם הרחיקו את
דילוג לתוכן