האמנם עוד יבואו ימים / לאה גולדברג – סיכום לבגרות בספרות

הקדמה

השיר נכתב בּ-1943 בתקופת מלחמת העולם השנייה (השואה). כשמה שנעשה באירופה נודע בישראל והוצאה חוברת "השער" שמאגדת בתוכה יצירות בנושא זה, לאה גולדברג שלחה את השיר הזה לחוברת ולכן הקישור לשואה נעשה באופן טבעי.

להלן מילות השיר:

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

 

על השיר

בית Ⅰ

הפנייה היא פנייה אישית לאישה, האפשרויות הן:

  1. לאישה שחווה את השואה ורוצה לאחל לה ימים טובים יותר
  2. לעצמה, שחווה מצוקה ומקווה לימים טובים יותר

המילה "הַאָמְנָם" מעלה ספק באשר להתממשות האיחולים הללו, ספק בגלל התקופה המורכבת  והבעייתית. בהמשך יש מאין בקשה / תפילה שהימים האלה יהיו ימים של סליחה וחסד, כלומר ימים שיש בהם אנושות גדולה יותר, חומלת ומרחמת מאשר בהווה והתיאור הבא הוא תיאור של אישה ההולכת בשדה, חופשייה, מלאת אופטימיות, מתמזגת עם הטבע, חשה בכף רגלה היחפה את גידולי הטבע, את השיבולים הדוקרים והיא כל-כך מאושרת בימים האלה שהדקירה של השיבולים כל-כך מתוקה לה. התיאור הוא תיאור פסטורלי ואינו מוביל אותנו לנושא השואה אבל נזכור את המילים שבכל בית שתהיינה יוצאת דופן וכאן הן המילים: ידקרוך, כאב, וגם שדה בעל קונוטציה שלילית (שדה [טבע] ושדה קרב)

אַסְפֶּסֶת – סוג של גידול ירוק, נותנים לבעלי חיים לאכול את זה.

בית Ⅱ

הבית השני ממשיך לתאר את אותה אישה, בחוץ, בטבע, ללא אנשים, ללא ציביליזציה, שבמידה מסוימת יכולים להביא להרס העולם או פגיעה בו. כאן התמונה היא תמונה של גשם יורד:

  1. גשם ברכה, גשם חיים, גשם חיובי, שעוטף אותה בכל גופה ומרענן אותה, מאין שטיפה מכל מה שחוותה קודם וההליכה הזאת גורמת לה לשקט ושלווה שלא היו בה כמו אור שמגיע מהשמש הזורחת מבעד לעננים, העננים קיימים אך גם האור.
  2. המטר יכול להיות גם מטר כדורים, שעדיין רודף אותה, והיא בורחת והוא משיג אותה והיא מנסה לברוח ולהגיע אל השדה שאין בו בני אדם כדי להגיע אל השקט / להגיע אל האור שגם הוא מועט מדיי ונמצא רק בשולי הענן.

בית Ⅲ

הפנייה לאישה הולכת ומתקדמת לעבר איזשהו סוג של אושר ושלמות ושם הרצון הוא שהיא תשתחרר מהאימה שכלאה אותה רגשית ונפשית והיא תפתח עכשיו את כל חושיה כדי לספוג את העולם אל תוכה, לנשום, להריח את האדמה החרושה, להירגע, לראות את יפי הטבע, יפי השמש המתמזגת עם הגשם. העולם נעשה יותר שלם ולכן הרצון הוא לעבור מעולם האימה אל העולם הפשוט, עולם השגרה, היומיום, עולם החיים. "ופשוטים הדברים וחיים" , בעולם הזה אפשר לחיות.
"וּמֻתָּר בָּם לנגוע, ומֻתָּר, ומֻתָּר לֶאֱהֹב", אלה הם הרגשות האנושיים בפסגה, האהבה.

בית Ⅳ

הבית מתחיל בשורה "את תלכי בשדה", הפעם כאמירה עובדתית, לא כשאלה או כספק כמו בבית הראשון, מאין הבטחה. השורות הבאות ממלאות את החסר לגבי המקור לשיר, הסיבה לשיר ולפנייה ומסתבר שכרגע היא חווה חוויות קשות ביותר, ששורפות אותה בלהט השריפות בדרכים שמלאו אימה ודם. האזכור של התיאורים הללו מתקשרים לשנת כתיבת השיר (1943) ולהכללתו בחוברת "השער", ובשאלה מדוע האזכור בסוף, יכול להיות בשל הרצון להתמקד תחילה בנימה החיובית האופטימית של תיאורי הטבע ורק בסוף להזכיר את השואה או שבסיום השיר שמזכיר לנו שהאופטימיות אינה שלמה כי עדיין השואה משתוללת באירופה ועדיין האימה קיימת. הסיום (שתי השורות האחרונות) הם האיחול החשוב ביותר שרוצה המשוררת לאחל לאותה אישה, לחזור לשגרה, לחזור לתכונותיה הערכיות: יושר ושיוויון, ולהיבלע בתוך החיים כאחת מיני רבים לא בולטת ולא כגיבורה, אלא כאחת האדם ולכן הדימוי הוא לדשא שרק בריבוי שלו יוצר את המהות שלו.

 

אמצעים אומנותיים

 

  1. שדה סמנטי – בחלקו הראשון של השיר השדה הסמנטי מכיל מילים מתוך הטבע, שדה, שיבולים, אספסת, שמש, מטר, ענן וכו'. שדה סמנטי אופטימי וחיובי. בסיום השיר שדה סמנטי שרומז על מלחמה, שריפות, אימה ודם. רומז על המקור ממנו מתחיל השיר.
  2. קונוטציה דואלית (דו-משמעית) – שדה טבעי (של הטבע) / שדה קרב, מטר-מטר גשם וכן מטר כדורים. הקונוטציות הדואליות מרמזות על הטבע האופטימי ומצד שני מרמזות על האפשרות הבעייתית של השואה שמבצבצת בתוך השיר.
  3. שילוב של חושים (בתוך השיר) – האיחולים לנמענת שיגיע הרגע שהחושך יחזור אליה ונשמת וראית ומותר בם לנגוע, נשימה, ראיה, נשמת את ריחו, ריח, נגיעה, מישוש.
  4. השורש ה.ל.ך – נמצא בהטיות שונות בשיר – ותלכי (מופיע 4 פעמים), כהלך. ההליכה, יש בה פעילות של התקדמות בתוך החיים, הליכה לקראת עתיד טוב יותר אבל יש בה גם בריחה מהעבר.
  5. הזמנים בשיר – השיר מדבר על העתיד "יבואו ימים", על ההווה "לא נצרבת בלהט השרפות". תחילת השיר הוא בעתיד וסוף השיר מתייחס לעבר אבל מדבר על ההווה. עירוב הזמנים הזה הוא בעצם משאלתה של המשוררת להפוך את כל האימה של העבר וההווה לאופטימיות ותקווה בעתיד.
  6. חזרות – חזרות יש בשיר כדי להדגיש ולהעצים את הבקשות של המשוררת לגבי ההליכה (הרבה פעלים של הליכה) ובמילה "מותר" כי זהו הרגע שבו היא נפתחת שנית אל העולם.
  7. דימויים – "כאור בשולי הענן", השקט שיגיע עם העתיד החיובי, עם הרוגע והשלווה יהיה כמו האור שמפציע מבעד לענן, יש משהו חיובי אבל עדיין לא מלא. בסיום השיר, האיחול אל התקווה הוא לחזור לשגרה לא כגיבורה, אלא כאחד האדם, כאחד הדשאים, כמו שהדשא כולו מורכב מיחידים דומים, כך היא תהיה כמו מיני רבים בלי צורך לבלוט או להיות גיבורה מיוחדת.

סיכומים נוספים:

השיר ראה שמש מאת רבי שלמה אבן גבירול הוא שיר מתהפך, בו מתהפכת משמעות השיר
הסיפור הקצר הניה מאת גרשון שופמן מחולק לשלושה פרקי זמן, בהם מתוארים קורות חייה הקצרים.
תקציר העלילה בסי פופקין היא אשה יהודיה זקנה שחיה בניו יורק. לפני 20 שנה מת
דילוג לתוכן