לא זכיתי באור מן ההפקר / חיים נחמן ביאליק

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

השיר הוא ארס פואטי העוסק בתהליך כתיבתו של הדובר ובביקורתו ותסכולו כלפי יחס הקוראים לשירתו.

הדובר מתאר בדרך מטאפורית המאמץ וההשקעה ביצירת השיר ומסיים באכזבה מהזמן בו מקדישים הקוראים לקריאת השירים.

בתים א' + ב'

מציג המקוריות של השיר אותו כותב הדובר. מסביר בדרך השלילה את מקוריות השיר באמצעות מוטיב האור. הוא לא קיבל אורו (השראתו) ממשהו שמצא (הפקר), לא ירשו, לא שאל ולא גנב. אלא, עבר תהליך מטאפורי של חציבה בסלע, נקירה בסלע. מטאפורה זו מדגישה מקוריות השיר.

שתי השורות המרכזיות הן על הניצוץ, ולמעשה הסבר לכך שהסלע הוא לבו.

הקשר בין המבנה המיוחד למשמעות השיר: מתבטא במיוחד בשני הבתים הראשונים. התיאור של התהליך במבנה כיאסטי עוטף את המילה לב כפי שמתבטא בשורה הראשונה של הבית השני – "ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר", כלומר: עבודת החציפה שמבטאת הקושי ביצירת השיר היא מטאפורה לחיפוש בתוך הלב. הכותב מתאמץ להוכיח שהוא מקורי ברעיונותיו בכתיבת השיר. גם אם אלו קטנים. (במקרה של תשובת בגרות יש לצטט).

בית ג'

מבחינת המבנה, ממשיך הרעיון משני הבתים הראשונים. הוא מתחיל ב-ו' החיבור ומתאר המשך תהליך היצירה על ידי המטאפורה של הפטיש והחציבה והצירוף "ותחת פטיש צרותי הגדולות" הוא מסביר מקור השראתו – צרותיו ומצוקתו. הוא מתאר שלבו מדומה לסלע, "מוטיב הלב", "מתפוצץ" כדי ליצור השיר. יש כאן קונוטציות למקרא מירמיהו כדי ליצור ולחשוב הרעיון לשיר עם כוח.

מוטיב האור: עף אל העין, הראש, חשיבה על יצירת השיר.

העין היא ראי לנפש ולמחשבה. הדובר מתאר ציור מוחשי של חלק מסלע עף ופוגע בעין. תיאור זה במושגים ספרותיים בא כדי להדגיש הקשר בין החלק לשלם – העין היא חלק מהראש. – מטונימיה! תיאור השלם על ידי חלקו.

"מעיני [מקף] לחרוזי" – המקף יוצר אתנחתא דרמתית שמתארת התהליך של כתיבת השיר עצמו. החרוז הוא גם מטונימיה לשיר כולו.

 

לכאורה, השיר הסתיים, בסוף בית ג' הסתיים תהליך הכתיבה, אבל, בבית ד' הדובר מדבר על הנקודה שהשיר מתפרסם. זו הנקודה הכואבת של הדובר. הוא ממשיך להשתמש במוטיב האור אך במובן של שריפה. המשך התהליך הוא מעבר השיר מלב הדובר אל לב הקוראים. אבל הם "שורפים" השיר. מטאפורה זו מתארת הזמן הקצר בו מתעניינים הקוראים בשיר. "חלבי ודמי" – קונוטציה מקראית.

לסיכום, השיר מתאר התהליך הקשה של יצירת השיר והביקורת הכואבת של הדובר ליחס הקוראים, אך הוא יודע שעליו לשלם את הקורבן כדי ששיריו יתפרסמו.

 

סיכומים נוספים:

"שיר אהבה" בו הדובר מבקש מהנמענת אהבה של אם ואחות, כלומר, חום והגנה, ביטחון ואמון
תקציר העלילה בסי פופקין היא אשה יהודיה זקנה שחיה בניו יורק. לפני 20 שנה מת
שאלה: בחר ברומן מתורגם בו מגיעה הדמות המרכזית למודעות עצמית. תאר מהו התהליך שבו מגבשת
דילוג לתוכן