סיכום לבגרות בספרות על הסיפור הקצר צפירה / אתגר קרת

הסיפור הקצר צפירה מאת אתגר קרת מתאר התרחשות בין תלמידי בי"ס תיכון המתחילה ביום הזכרון לשואה ולגבורה, ומסתיימת בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל, בין הדמויות ניתן לכלול בין היתר את אלי (המספר), סיוון (חברה של שרון, שולם (השרת), גלעד (חברו של שרון), צורי ואביב ועוד.. את הסיפור ניתן לחלק לשלושה חלקים:

חלק ראשון, האקספוזיציה –

בחלק זה, התלמידים נמצאים בטקס יום השואה, באולם ספורט. במהלך ההתארגנות באולם, הם משוחחים ביניהם על אהבה, צבא, פרס התלמיד המצטיין, נבחרת כדורסל, וכל מה שמאפיין את שגרת חייהם.

אלי המספר יושב בתחילה קדימה ליד סיוון, אך היא עוברת אחורה עם גלעד, והישיבה רחוק, מרמזת לריחוק וחוסר עניין בטקס, אלי המספר לא מוצא עניין בטקס וכל מה שמעניין אותו הוא סיוון, לכאורה.

הטקס לא מעניין את אלי ושאר התלמידים, "אחרי שכל התלמידים דיקלמו את הקטעים הרגילים, עלה על הבמה איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו וסיפר על אושוויץ". התלמידים מתייחסים ליום השואה באדישות וריחוק, חיזוק לכך נמצא בעובדה שאלי זוכר מדברי העד רק את צבע הסוודר שלו, בורדו וכמה זמן דיבר- רבע שעה.

אחרי הטקס, הם חוזרים ללמוד כרגיל, מראה לכאורה על "זהו, את שלהם הם עשו". בית הספר עושה טקס, הוא עשה את שלו והנה יום לימודים רגיל, זלזול ביום זה, ביקורת על מערכת החינוך.

בדרכו לכיתה רואה אלי את שולם השרת, ניצול שואה, בוכה. תלמידים אחרים כבר ראו אותו כך, אך אלי הוא הראשון שמחליט לגשת אליו. כאשר אומר לו השרת, כי הוא מכיר את העד וכי גם הוא היה ב"זונדרן קומנדו", מפרש אלי באופן שגוי את הביטוי. מרוב בורותו של אלי, הוא מפרש את הביטוי ליחידת קומנדו. הוא אינו יודע שאלו יהודים שעסקו בטיפול בגופות במחנות ההשמדה בשואה ובפרט במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.

השרת שולם, נציג ניצולי השואה מאופיין כזקן, חלש ועני. בחלק הראשון, מוצג הנוער הישראלי כמזלזל בשואה לכאורה, אינו נלהב לחקור אותו, בור בנושא, אך מצד שני, שיחותיהם בזמן ההמתנה לתחילת הטקס מראות נוער ששואף לשרת בצבא ביחידה נבחרת, להיות תלמיד מצטיין, וספורטאי בנבחרת. גלעד ושרון נתפסים באמצעות תיאורים אלו כמיטב הנוער השואף להצטיין ולתרום למדינה.

 

חלק שני, הבעיה –

חלקו השני של הסיפור מפריך לגמרי את רושם זה. בתחילת חלק זה, מתואר מפגש בפלאפל, בשעת אחר הצהריים של יום השואה. אלי המספר מתאר את תוכן השיחה ואת אופן האכילה של חבריו, ובכך מאפיין את דמותם.

אכילתם מתוארת כגסה- "אביב התחיל לקלל נפתחה לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על הידיים. צורי חצי גיחך חצי נחנק וחתיכות של עגבניה ופיתה עפו לו מהפה" בזמן שהוא דיבר.

הם מדברים על המבחנים שעבר שרון כדי להתקבל לשייטת. צורי גם מספר שגלעד ושרון חוגגים את הצלחתו במבחנים במגרש "בשתיית בירות ובעשיית חארקות" באופניים של שולם השרת וזריקת האופניים הרוסים במקום כלשהו.

אלי מספר למנהל בחשאי מי האשמים: שרון וגלעד, והמנהל מבטיח לו שלא יגלה שהוא זה שהלשין עליהם. בימים הראשונים באמת נראה כי כך הדבר, אך, שוטר מגיע לכיתה. בניסיון לבקש סליחה, אבא של שרון קונה לשולם אופניים חדשים אותן הוא מסרב לקחת ובסוף מסכים ולוקח אותו. ביום החמישי מגלה אלי כי שרון וגלעד יודעים שהוא זה שהלשין. סיוון מנסה "לעזור" לו אבל בעצם היא  שולחת אותו היישר ליידים של שרון וגלעד.

שולם מוצג בחלק זה כקורבן, אז בשואה, וגם עכשיו. נטייתו לוותר לתוקפיו לשלם על מעשיהם מציגה אותו כדמות חלשה שאינה נלחמת על זכויותיה. שולם השרת ואחרים, אינם מכירים בגבורתו בכך שעבר את הנורא מכל, אינם מכירים בהישרדותו, שיקומו, בעובדה שהוא חי ומתפקד,  כגבורה.

גלעד ושרון גונבים ומשחיתים רכוש שאינו שלהם, ויותר מאוחר מתכוונים גם להכות את אלי. כל זאת ביום ובשבוע שהם ימי זיכרון. לתוצאות של אלימות וכוחנות חסרת רסן, נראה שמה שמאפיין אותם הוא חוסר רגישות, תוקפנות, יהירות ובטחון עצמי מופרז – תכונות המאפיינות את הדימוי של הצבר הישראלי החדש.

אלי לעומתם- רגיש, רוצה להקשיב ולעזור, הוא אפילו מוכן לסכן את עצמו כדי לעזור לשולם. אלי הוא בודד המייצג את יוצאי הדופן ולא את החברה כולה.

 

חלק שלישי: הפיתרון –

החלק השלישי בסיפור מתאר את אלי, שלכוד בידי גלעד ושרון, שבאו לנקום בו על הלשנתו. כוונתם ברורה, הם מתכננים להכות אותו. הם מסירים את המעיל ואת השעון לקראת הקרב. האלימות המתוכננת מלווה גם באלימות מילולית, בקללות ועלבונות.

כאשר גלעד ושרון מרימים כבר את ידיהם להכותו, הם נעצרים על ידי צפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שמונעת מהם להמשיך במעשיהם. אלי רואה אותם קפואים עם האגרוף המורם והמבט הרצחני, והם נראים בעיניו כמו ילדים קטנים שמחקים פוזה בסרט. אלי מנצל את הרגעים האלו ובורח מהמקום בחסות הצפירה.

כשאלי הולך בהישמע הצפירה, הוא שובר מוסכמות חברתיות ומבטא בכך בוז כלפי המשמעות הנלווית לה, ואילו גלעד ושרון, שעומדים בצפירה נראים לעומד מהצד, כדמויות חיוביות המכבדות את היום והצפירה. אך כל זה הוא מראית עין בלבד. כלפי חוץ, הם תלמידים מצטיינים, מתנדבים לשייטת, מצייתים לנורמות חברתיות כגון עמידה בזמן הצפירה, אך מאחורי הדמות האידיאלית שלהם, מסתתרת אישיותם התוקפנית, האלימה והיהירה. אלי, לעומתם, שמר על נורמות מוסריות והראה רגישות לסבל הזולת, אך הפר נורמות טקסיות שבהקשר זה נראות לו חסרות משמעות, אם אין כוונה מאחוריהן.

מוטיב הצפירה

דרך מוטיב הצפירה,  מוצגת החברה הישראלית כמגוחכת. הצפירות מציינות את לב ליבה של החברה הישראלית, הדברים החשובים ביותר: זכר השואה וחללי צה"ל, להם חבים כולנו את חיינו. זהו סמל לכבוד, שרוחשת החברה הישראלית להיסטוריה שלה, החוב שלנו לאלה שמתו ובמותם ציוו לנו את החיים.

החברה הישראלית כולה עוצרת מעיסוקיה, כדי להיזכר ולכבד את אלה שאינם. דווקא בין שתי צפירות כאלה, בשבוע הטעון ביותר בשנה, מתרחש הסיפור – ובו בוחרים הנערים הטובים שלנו להוכיח כי הכבוד שלהם הוא חיצוני בלבד. הם יעמדו בצפירה, אך רגע לאחר מכן יבגדו בזכר הקורבנות וכאב הניצולים, מתוך אכזריות של ילדים ובורות, שטחיות שכחנית שאינה מכבדת את ההיסטוריה. הבורות מודגמות על ידי הבלבול של אלי שאינו יודע מה זה הזונדרן קומנדו וחושב שזו היא יחידה מובחרת בצבא.

האשמה מוטלת בעקיפין גם על חברת המבוגרים שאינה מחנכת את הנוער לדעת את עברו של העם, אך גם מציגה מצב בו הטקסים והמילים אינם עוזרים. אלי חושב אך ורק על סיוון במהלך כל טקס יום השואה ולא קולט אף מילה מן התוכן. ילדים כמוהו ילכו בעוד שנה בלבד לצבא בשם ערכים שאינם מבינים. הצפירה תמנע משרון וגלעד להכות את אלי ברגע שתפסו אותו, אך שתי דקות לאחר מכן, כשם שהרסו את אופניו של שולם השרת ימצאו גם דרך להכותו. הצפירה איננה באמת מגן בלתי נראה, אלא רק הפוגה של דקה או שתיים בין אלימות לאלימות.

המסר בסיפור

המספר מנסה ליצור הזדהות כלפי ה"חלש" ומחאה וביקורת כנגד ה"חזק". העמדת אלי מול שרון היא העמדה של ניגודים בלתי שווים כדוגמת דוד מול גוליית. שרון חזק עם חבריו ואלי עומד לבדו מולו.

שרון מייצג את המצליחן  המיליטאריסטי, הכוחני והמקובל ובניגוד אליו אלי אשר מבין את החלש ומוכן לעזור לו, במובן זה נראה שהוא מייצג סוג של הומניזם.  אפשר לראות בסיפור גם העמדה של שני סוגי ישראליות: הישראלי של השואה כנגד הישראלי של צה"ל, החברה הישראלית, ששרון וגלעד הם מייצגיה, מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה.

 

הביקורת בסיפור

הסופר, אתגר קרת, מבקר את זכר השואה וההתייחסות לשואה בקרב הישראלים. טקס יום השואה מתואר בתחילת הסיפור כאירוע שגרתי, שאינו גורם לחוויה אמיתית. החברה מקיימת את הטקס רק כדי לצאת ידי חובה והוא לא נוגע לליבם כלל.

בנוסף לכך, ניתן להבחין בניגודיות בין הנוער כלפי דור המבוגרים ובייחוד לחלשים ולניצולי שואה, דרך הניגוד הבולט בין התנהגותו הרגישה של אלי כלפי שולם השרת להתנהגותם הכוחנית של חבריו ללימודים- גלעד ושרון.

בנוסף, ניתן להבחין בביקורת המופנית כלפי תחושת הבוז של החברה הישראלית, בשנים הרלוונטיות, כלפי ניצולי השואה המייצגים חולשה ומסכנות. החברה הישראלית, ששרון וגלעד הם מייצגיה, מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה. שוּלם השרת נבחר כיעד להתנכלות של שרון וגלעד כמייצג תפיסה זו, וברובד הסמלי מסמלת הריסת האופניים הבעת בוז מול עמדת החולשה שלו וחוסר הבנה לייסורים ולסבל שעבר שולם. יש פה חוסר הבנה בסיסי לשולם, שעצם הישרדותו, היא סוג של גבורה אותה אין הדור הצעיר מסוגל או רוצה להבין.

האמצעי הברור ביותר לביקורת הוא הניגוד חריף בין תכונותיו של אלי לשל שרון, באמצעות זו מצטיירים שני סוגים של טיפוס ה"צבר" הישראלי:

אחד, לא פופולרי מבחינה חברתית, אך בעל ערכים ומוסר פנימי. השני אהוד, מצליחן אך חסר ערכים ולא הומאני. קיים רמז  בסיפור שאין קשר בין הליכה ליחידה קרבית מובחרת לבין התייחסות ערכית לזולת. אלי הולך בזמן הצפירה ונראה שהסופר מנסה להראות לנו שדרכו של היחיד להציל את עצמו היא לא לקבל תמיד את תכתיבי החברה. אפשרות אחרת, היא לבקר את אלי שבורח ואינו מתמודד באמת מול הכוחנות שבחברה הסובבת אותנו.

 השפה הדלה בסיפור

באמצעות השפה הדלה בסיפור צפירה מוצגת בורתו של אלי המספר ושל שאר הנוער הישראלי, לו ידעו מה המשמעות, לו ידעו להבדיל, למשל, בין הקומנדו הימי לזונדר קומנדו, כלומר היו מבינים את הקשר שבין שואה לתקומה, שאפשרה את הקמת צה"ל והמדינה, היו ודאי נמנעים מהתעלול שלהם וראויים לתארי הכבוד שהחברה מעניקה להם.

עמדת המספר אלי – גיבור

דרך עמדת המספר מנסה הסופר אתגר קרת לבנות את האירוניה החריפה והסרקזם העוקצני כלפי כל הדמויות בסיפור, בעיקר של אלי עם עמדה זרה וראיה מעוותת לטקס יום השואה ולשואה בכלל.

לסיכום, ניתן לראות בבירור כי הסופר אתגר קרת מנסה להעביר לנו הקוראים מסר הממחיש לנו את זלזולנו הרב לשואה, עלינו ללמוד יותר על כך, להשכיל יותר וכך להנציח את אחינו שנספו בשואה.

סיכומים נוספים:

לצבא ההגנה לישראל שבע-עשרה כומתות שונות. מהסגולה של גבעתי ועד המנומרת המדברית ("מג'ורפת" כסלנג הלוחמים)
בצבא ההגנה לישראל קיימים מספר לא מועט של שרוכים צבאיים. כמעט כולם יענדו על כתף
שאלה: בחר ברומן מתורגם בו מגיעה הדמות המרכזית למודעות עצמית. תאר מהו התהליך שבו מגבשת
דילוג לתוכן