סיכום מעולה לבגרות על כל החיים לפניו/ אמיל אז'אר

הרומן "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר הוא רומן חניכה והתבגרות בגוף ראשון מפי המספר מומו, נער ערבי החי במעון לילדי זונות המנוהל על ידי הגב' רוזה ומהווה ביקורת כלפי החברה בצרפת על יחסם לאנשי השוליים, עלובי החיים, האנשים השקופים.

מומו הוא נער ערבי בן 14 (בתחילה נטען כי הוא בן 11, יוסבר בהמשך מדוע) החי במעון לילדי זונות של הגברת רוזה ברובע בלוויל שבפריז הידוע לשמצה. רובע זה הוא הרובע שבמהרה יאיר לנו על המציאות הקשה בו, הוא כולל את החברה "הקשה ביותר" (לכאורה), המסוכנת ביותר: אנשים קשי יום, זונות, סרסורים, "קוקסינלים", ערבים, יהודים – מהגרים, עניים, הומלסים, פושעים וכו'.

החוק בצרפת אוסר על זונות לגדל את ילדיהן (ניתן בשעות היום בלבד, אסור לישון איתם). רוזה, אישה יהודיה וזונה לשעבר מגדלת בדירה שכורה בקומה השישית ללא מעלית, שכן מראה לנו את המעמד הסוציו- אקונומי הקשה בשכונה זו שכן רוזה היא אישה מבוגרת, מגדלת ילדי זונות בתמורה לשכר מה אך מתגלה לבסוף שמגדלת אותם מתוך אהבה ודאגה.

להלן, סיכום לפי פרקי הרומן:

פרק ראשון: רקע לעלילה

בפרק הראשון של הרומן כל החיים לפניו, נוכחת האקספוזיציה לרומן, אנו מתוודעים למרחב, לדמויות הראשיות ולרמזים לנושא. אנו מתוודעים לרמזים לנושא הכללי של המחזה על ידי השאלה לחמיל: "האם אפשר לחיות בעולם ללא אהבה?" – מתקשר למוטו של הרומן.

מומו מעיד על עצמו שרק בגיל 3 נפטר מאי הידיעה, "לפני זה אין זיכרון וחיים" – משמעות הידיעה היא התבגרות.

בתחילה, מומו לא ידע שאין לו אימא או שצריכה להיות לו אימא, הוא אינו יודע מדוע נולד ומה בדיוק קרה. הידיעה שיש ילדים שיש להם אימא שמבקרת אותם לפעמים גורמת למומו להרגיש צורך באם ובאהבה והוא מחפש תחליפים:

תחליף ראשון, החרבון בבית:

חוסר תשומת לב גורם למומו להתכווצויות בבטן. הוא מחרבן ברחבי הבית כדי שידעו שהוא רוצה את אימא אך אמו לא באה. ילדים נוספים חיקו אותו ורוזה ומזהירה אותו שאם ימשיך לחרבן ברחבי הבית, היא תשלח אותו למוסד. הוא ממשיך מתוך עיקרון, אך רואה שמרוב שיש חרא בבית (ובעצם בעולם)- לא מבחינים בו.

תחליף שני, גניבת ביצה:

מומו גונב ביצה ממכולת ומצפה שהמוכרת תכה אותו, אך היא נותנת לו עוד ביצה ומלטפת אותו. מתעוררת בו תקווה, אך לבסוף הוא מבין שזו רק ביצה.

 

פרק שני: ביקורת חברתית, אירוניה 

מומו מסביר מדוע באים תינוקות לעולם: בגלל תנאי תברואה לא טובים, בגלל היעדר ברז מים ובידה ומחוסר גלולות למניעת הריון. אלה בעצם ילדים שלא נועדו להיוולד, לא רצויים, ילדים שצריך היה לזרוק אותם לביוב, אינם נחוצים לאיש והם פסולת חברתית.  מתוך תיאור זה נחשפת דמותה האצילית של רוזה כאדם ומחנך- רוזה אינה זורקת לרחוב ילדים שלא משלמים עבורם, היא הגונה כלפי כל בני "הגזעים", בניגוד לרשויות.

בפרק זה אמירה ביקורתית כלפי השלטון שאינו מאפשר לאימהות זונות לגדל את ילדיהן.

 

פרק שלישי: הכלב סופר כתחליף לאהבה

מומו גונב כלב וקורא לו סופר. הוא קורא לו סופר וזה בעצם ההפך ממה שהוא, שנמצא בתחתית ואילו הכלב הוא כל יכול. הוא אוהב אותו עד שיגעון, מעניק לו את כל עודפי האהבה שיש לו. אהבתו לכלב גורמת לו להרגיש חשוב: "הרגשתי שאני מישהו מפני שאני הייתי כל מה שהיה לו בעולם" (19). מומו מחליט למסור את הכלב מרוב שאהב אותו. הוא מוסר אותו כי הוא רוצה להבטיח לו חיים טובים יותר, חיים ללא עצב בבית של רוזה, "החיים עצובים אפילו למי שהתרגל אליהם", חיים בטוחים, כי אצל רוזה החיים עומדים על כרעי תרנגולת כסף לא היה לה ומוסד הסעד ארב להם – אלה אפילו לא חיים לכלב – האירוניה!

הוא מוכר לגברת עשירה את הכלב תמורת 500 פרנק וזורק לביוב את הכסף. הוא זורק את הכסף לביוב לאחר שרואה המחאת כסף שנשלחה לגברת רוזה בעבור שהייתו של מומו במעונה. מכעס ומכאב הוא בוחר לזרוק את הכסף שבעבורו אין לכך ערך.

רוזה תופסת את המעשה כשיגעון. היא הולכת לד"ר כץ היהודי כדי לבדוק אם מומו משוגע (פסיכיאטרי). מומו מביט על תמונה שיש לרופא על הקיר והוזה.

הזיה בהקיץ כבריחה של מומו מעצמו:

מומו חולם לשוט בפינה רחוק חוצה אוקיינוסים, מפליג בדמיון כדי לברוח מעצמו מחיי ההווה העלובים שלו.

ד"ר כץ כדמות משמעותית בחיי מומו:

ד"ר כץ מרגיע את רוזה שמומו מתפתח באופן נורמלי. כ"ץ נידוע בין היהודים והערבים בחמלה הנוצרית שלו. טיפל בכולם מבוקר עד ערב והשאיר בליבו של מומו זיכרונות נעימים משום משרדו היה בשבילו מקום שבו הוא היה נושא השיחה שם הרגיש שהוא חשוב. מומו היה רוצה שיהיה לו אבא כמוהו.

 

פרק רביעי:

תיאור מעונות השחורים כביקורת חברתית –

"לפני זמני היו שם מעברות אבל צרפת הרסה אותן כדי שלא יראו אותן" אמירה ביקורתית על ההתעלמות של השלטון לגבי העוני והמצוקה – השלטון לא פתר את העוני אלא הרס את המעונות הארעיים.

הסיפור על הסנגלים שנמצאו מתים בבוקר כי נחנקו מהרעלת גז מצטייר כסיפור שואה, יתכן כי אין אלה עובדות אלא סיפור שרוזה סיפרה בהשראת השואה. הסיפור מלמד אותנו על עולמו המפוחד של מומו אשר גדל אצל ניצולת שואה והיא העבירה לו את פחדיה מפני השלטונות.

יש בתיאור המעונות גם נימה חיובית: מומו אהב ללכת לשם כי תמיד קיבלו אותו יפה כי לא היו לו דעות קדומות בראש. בהמשך: הרומן ידבר הרבה על מקומם של הדעות הקדומות כמחסום לשוויון.

החלום להיות שוטר:

חלומות מלמדים אותנו על עולמו של האדם החולם. מומו שואף להיות שוטר לכשיגדל כי בעיניו לשוטרים יש כוח וביטחון. עולמו של מומו אינו יציב, חוסר היציבות גורם לו להרגיש שהוא בודד, חלש וקטן מול עולם מאיים, והחלום להיות שוטר מחזק אותו.

המרתף היהודי של רוזה:

מומו מגלה את המרתף היהודי של רוזה, מחסה אשר הקימה כמסתור מהנאצים (שכן היא שורדת אושוויץ) ובו כלי קדושה יהודיים, שימורים, תפוחי אדמה ומיטה.

אדון חמיל כחונך:

מומו מתאר שיחות שהוא מנהל  עם חמיל. שיחות על נושאים פילוסופיים, נושאים שמציקים לו כמו זהות אביו, וכן שיעורי דת.  חמיל מדגיש את היותו רגיש שעושה אותו מעט שונה מאחרים. השונות תהיה מוטיב מרכזי בחייו של מומו אשר יוביל אותו להגיע אל המודעות העצמית ולממש את עצמו כסופר.

 

פרק חמישי: תיאור הסביבה כחלק מעיצוב חיי האדם:

הסיפור על אדון אנדה אמדה-

הרומן המתאר את סיפור חניכתו של מומו, מתאר גלריה של דמויות שהיו חלק מעולמו ועיצבו את חייו.

אנדה אמדה הוא מהגר מסנגל, שמתפרנס מפשע. "הוא הרג כמה אנשים אבל אלה היו עניינים פנימיים של כושים חסרי זהות לא צרפתים.. והמשטרה אינה מטפלת במי שאינו קיים" – מצד אחד, אמירה ביקורתית על השלטון המתעלם משחורים, אך גם אדון אמדה עצמו מתעלם מעצמו במובן מסוים, במכתב שרוזה כותבת למענו להוריו, היא אינה מקפידה לספר את האמת על חייו, כי לדעתה אין בזה חשיבות.  גם אדון אמדה לא ייחס חשיבות לאמת, העיקר שהוריו יהיו מאושרים.  למרות היותו רוצח וסרסור הוא מתואר כאדם טוב ולבבי וכך גם מתואר שומר הראש המפחיד שלו. מתיאור דמותו נבין מדוע חלם מומו לפרנס את עצמו בעתיד כסרסור.

מתיאור דמותו נבין מדוע חשב מומו לפרנס את עצמו בעתיד כסרסור. דמותו משקפת את הסביבה בה חי מומו, את המודלים שלו לחיקוי, ואת פחדיו להיות אנונימי ושקוף בעיני חברה הצרפתית, אדם שהשלטונות מתעלמים ממנו, אדם שהוא שום דבר לאף אחד.

 

פרק שישי: על הפחד:

בפרק זה מספר מומו על הפחדים שלו בביתה של רוזה אשר כבר לא מסוגלת להתפרנס, על פחדיה של גב' רוזה כניצולת שואה הפוחדת מצלצולים בדלת ועל החור היהודי בו היא מסתתרת כדי לקבל בטחון.

כילד אין הוא מבין את עולמה. השפה הילדותית שלו יוצרת הומור ואירוניה,  הוא אפילו מגן מתוך חוסר הבנה על הנאצים "היא דברה לעיתים קרובות על הנאצים .. ואני קצת הצטערתי שנולדתי מאוחר ולא הספקתי להכיר את הנאצים ואת האס אס.. כי אז לפחות ידעו למה (פוחדים) ועכשיו לא יודעים", וכן, "לא צריך סיבות בשביל לפחד" הפחד בעיני רוזה הוא ישות בפני עצמה חלק מהחיים, היא לא רואה אפשרות של חיים ללא פחד.

זוהי אמירה ביקורתית על חיים במדינה דמוקרטית אשר אינה מאפשרת לחלשים בחברה להרגיש בטוחים. הראיה הילדותית של מומו את עולם המבוגרים היא מוטיב בסיפור. ראייה זו מעוררת הומור ואירוניה, שכן הוא אינו מבין את משמעות האירועים. האמירה מבטאת את החיים הלא יציבים של מומו וגב' רוזה החיים בפחד אך עדיין לא ברור להם ממה. ההומור מסייע לקורא להכיל את העצב והאירוניה בסיפור.

 

פרק שביעי: דמות הלביאה כתחליף לאהבת אם וחוקי הג'ונגל מול חוקי בני האדם:

ד"ר כץ מופיע כדמות אבהית. הוא רופא יהודי, אשר מטפל בעניים מכל ללא הבדל. גם ממנו מקבל מומו את ערך היחס השוויוני כלפי בני האדם. דרך דמות זו מגדיר מומו את ערך האהבה בחיים – "וכשהדלת נפתחת והוא כולו בלבן, היה יוצא ומלטף לי את השיער הייתי מרגיש יותר טוב, והרי בשביל זה קיימת הרפואה", "הרופא האידאלי הוא זה שמעניק אהבה למטופליו ולא תרופות. האהבה מרפאת".

רוזה אומרת שהחוק אצל חיות יותר טוב מהחוק אצל בני האדם –  "האם האמתית אשר מסרה ילד לאימוץ לעתים באה כעבור זמן כדי לבלבל את המוח ולהציק לילד להוציא אותו, מהמשפחה שאימצה אותו והוא חי שם באושר, כי החוק לצידה. לכן הכי טוב לזייף מסמכים" –  גם פה רוזה מבקרת את החוק והשלטון. אצל חיות, לעומת זאת, היא אומרת: "זה הרבה יותר טוב, כי יש להן את חוקי הטבע, בעיקר אצל אריות. ידוע שהלביאות מוכנות אפילו למות למען הגורים שלהן ולא לסגת". הדיבורים על הלביאות הביאו את מומו לחלום על לביאה כתחליף לאם. הוא החל לארח לביאה דמיונית בלילה כדי שתגן עליו וכדי להרגיש אהבת אם.

 

פרק שמיני: מומו מגלה את הרצון לגלות את עברו

רוזה רואה את רעיון הלביאה כסימן לטירוף, (רמז מקדם לגבי השיגעון התורשתי של מומו) והיא מבהילה את מומו אל ד"ר כץ שיבדוק אם הוא "פסיכיאטרי". מתוך השיחה בין ד"ר כץ וגב' רוזה, מבין מומו כי שניהם מסתירים ממנו פרטים על עברו. בחזרה הביתה, הוא מחפש מסמכים שילמדו אותו מי הוא ומוצא מזוודה ובה פיסת נייר שרשום בה שהוא מומו, רשימה של ירקות שנתנו לרוזה כתשלום עבור הטיפול בו, סכום כסף, הוראה לגדל אותו כמוסלמי וכן תאריך היום שבו הגיע לביתה של גב' רוזה אך לא יום הולדתו.

הפתק הוא מטאפורה אירונית וכואבת למשמעות חייו של מומו בעיני מי שהביא אותו, וכן אירוני לגבי כותרת הרומן "כל החיים לפניו", שלוש שנות חייו מצטמצמות בפתק קטן שהעיקר בו הוא התשלום ששילמו עבור הטיפול בו.

 

פרק תשיעי:  ארתור המטריה כתחליף לאהבת אם

מומו מוצא מטריה ומלביש אותה מכף רגל ועד ראש, וקורא לה ארתור. "לא כל כך כדי בשביל שיהיה לי את מי לאהוב, אלא בשביל שיהיה ליצן". בניגוד לתחליפי האהבה הקודמים שהיו יצירי דמיונו והודאה במחסור באהבה, ארתור מעוצב כדי שיהיה ליצן. מומו מכחיש את הצורך באהבה, תמימותו הילדותית הסתיימה והוא מסגל את האירוניה וההכחשות של עולם המבוגרים.

מומו מגלה שההמחאות עבורו שלא הגיעו בצורה סדירה, פתאום חדלו להגיע לגמרי- הוא מרגיש שהוא צריך לתת לרוזה סיבה להחזיק אותו , "את יכולה לסמוך עלי" (56).  בגרותו באה לידי ביטוי בניסיונותיו לקיים את עצמו "כבר הייתי בן עשר, והגיע הזמן לעזור לגב' רוזה". מומו הוא יוצא לרחוב עם ארתור המטריה גם כדי להרוויח כסף כדי לעזור לרוזה וגם כדי לחשוב על עתידו "כי אם אשאר לבדי אגיע ישר ללשכת הסעד" (57).

 

הגדרה עצמית:

רוזה מספרת למומו בפעם הראשונה מעט על עצמו וזה אות בשביל מומו שהיא נואשת- "ברור לה שאין לה כבר הרבה זמן" (59). אך הוא מבחין שהסיפור שקרי והוא לא מוכן ליפות את ההיסטוריה שלו, הוא רוצה לדעת את האמת על עצמו.

אמירות פילוסופיות של מומו:

במהלך הרומן מעלה מומו השקפות פילוסופיות על החיים המעוררות אירוניה וביקורת חברתית אשר מלמדות על עולמו הרגשי.

על אלוהים כיוצר לא אחראי (59) יוצא נגד הדמעות-

גב' רוזה בוכה במהלך שיחתה עם מומו כאשר גילתה שהוא ניסה לקיים את עצמו כסרסור. בעקבות הדמעות מומו מבקר את ה' כאמן לא אחראי: "שום יוצר שמכבד את עצמו לא היה עובד ככה" אמירה זו מבטאת את חוסר היכולת של מומו להכיל את הכאב והרגש שמגלה רוזה כלפיו על ידי הדמעות.

בפרק זה פוגש מומו דמות שתשפיע עליו בהמשך, נאדין (58) – מומו חושב שהיא זונה. מתייחסת אליו בכבוד, כאל ילד ולא כאל מבוגר.

 

פרק עשירי: גיגים פילוסופיים של מומו

על הקשר בין שומן ואהבה:

מומו רוצה להגיד לגב' רוזה שעליה לאכול פחות, "אך זה קשה מאוד לאישה זקנה ובודדה. היא הייתה זקוקה להרבה יותר מעצמה מכל שאר האנשים. כשאין לך איש שיאהב אותך זה הופך לשומן". כפי שגילה מומו שאהבה מרפאת, הוא מגלה שחוסר באהבה גורם לגוף לחלות. מחסור באהבה נהפך לשומן.

על הרואין ואושר:

לה מאהוט, שכן שחור ואלג'יראי,  הזריק לרוזה הרואין כי אף אחות לא הייתה עולה שש קומות. היהודייה נראתה מאושרת. מסקנותיו של מומו על האושר הבא מהרואין: "אני אישית יורק על ההרואין, ילדים שמזריקים לעצמם מתרגלים לאושר וזה מתנקם בהם, האושר מפורסם בזה שהוא כל כך חסר.. אני לא כל כך נמשך להיות מאושר, אני מעדיף לחיות" (64).

הפחד של מומו ממותה הקרוב של רוזה ואולי ההרגל לראות ולהרגיש עוני, עצב וכאב מונעים ממנו לרצות להרגיש מאושר. אם יתרגל לאושר, לא יוכל להתמודד עם הכאב. אמירה זו מבטאת את עולמו הרגשי של מומו, החיים הם עצב כאב וחוסר בטחון, הם אינם כוללים בתוכם את האושר.

 

פרק 11: עולם הקרקס והליצנים

מצבה של רוזה מתדרדר ומומו מודאג. מומו יוצא לרחוב כדי לראות מופע קרקס ואהב את העולם האחר שבו ("כי בקרקס האנשים לא אנושיים והפעיל אותם מנגנון. זה היה מופע בלתי פוסק, שלא יכול היה להיעצר"). הוא אהב בעיקר את הליצנים ("כי הם לא היו דומים לשום דבר ולשום איש ואי אפשר היה לקלקל להם את מצב הרוח…. הכל היה מכאני ובלי וכולם ידעו מראש שהם לא סובלים ולא מזדקנים ושמקרה אסון הוא בלתי אפשר..  זה היה שונה לגמרי ובלי שום קשר למציאות .. כולם היו מאושרים בקרקס הזה שלא היה בו שום דבר טבעי" (67-8)).

הוא מתלהב מהעולם המכאני הלא אנושי של הקרקס, עולם שבו אין שום דבר שהוא על פי חוקי הטבע אשר  מסמלים בשבילו כאב וסבל. עולם הקרקס מוצג כניגוד מוחלט לעולם של מומו, בחוויית החיים שלו העולם אנושי טומן בקרבו אסונות וכאב. אנשים שהוא אוהב עלולים למות. אושר מתחלף באופן מפתיע לצער. העולם האנושי נתפס בעיניו כארעי ומקרי, עולם לא צפוי, עולם שיש לחיות בו בדריכות לאסון הבא. עולם כזה לא מאפשר ליהנות ממנו.

בצאת מומו מהמופע, הוא פוגש את נאדין:

בצאתו מאושר מהמופע המרגש, הוא פוגש את נדין, אישה צעירה, אשר משוחחת איתו ומצליחה לגעת ברגשותיו. למרות שהוא נזהר מהפגנת רגשות, "היא החזיקה את היד על הלחי שלי ואני צעדתי צעד אחורה. צריך להיזהר." (70), הוא לא מצליח לאטום את עצמו מרגשות ומתמלא בתקווה לגביה – אולי היא זו שאצלה ימצא סידור לאחר מותה של רוזה, הסתכלתי בה בתקווה והלב שלי הלם. אין דבר יתור חזק מתקווה..", אך האישה הולכת ומותירה את מומו מאוכזב וציני "סתם זונה!". הוא מקלל כדי להגן על הרגשות שהעז להפגין. ובכל זאת הוא הולך אחריה עד שהיא מגיעה לביתה והוא רואה שני ילדים שקפצו עליה בשמחה,. הוא מאוכזב ומתרוקן מרגשות "פתאום נשבר לי מהכל,… כל מה שרציתי זה לא להיות בכלל" (71).

 

פרק 12:  כמה טוב לפחד כשיודעים למה

הפרק כולו עומד בסימן של פחד קיומי המשתלט על המחשבות של מומו. הוא מרגיש אפסי וחסר חשיבות. לאחר הביקור בקרקס, מומו לא מצליח לחזור הביתה אל גב' רוזה, הוא פוחד מפני הפרידה הצפויה ממנה, מפני מותה קרוב ומפני עתידו הצפוי במוסד לילדים יתומים.

הוא משוטט ברחובות ומנסה למצוא משמעות לחייו- אולי לגנוב משהו ולהיתפס וכך לעורר תשומת לב, אולי לשדוד בנק, אבל הייאוש תופס אותו. "ידעתי שממילא איש לא ישים לב אלי". הוא נזכר שחמיל אמר לו שחיי אדם הם פסיק בספר הגדול של החיים, כלומר חיי אדם אינם חשובים. הוא מתנגד לתפיסה זו.. "אדם שמכירים אותו, שלומדים לאהוב אותו אינו פסיק… כאשר רוזה מביטה בי בעיניים היהודיות שלה האנושות היא לא פסיק".

רוזה אמנם איננה פסיק לגביו אבל חייו הם חסרי משמעות, הוא חושב על יום ההולדת שגב' רוזה המציאה לו ואומר: "העניינים הקשורים לתאריכי לידה הם בדרך כלל סתם מוסכמות חברתיות שקטנים צריכים כדי להיות הרבה בשביל להיות מישהו", כלומר, ילד צריך לעשות הרבה כדי שיאהבו אותו. אין אהבה ללא תנאים. מתוך תחושת ריקנות זו שהשתלטה עליו, הוא חולם מה יעשה בעתיד כדי למלא את חייו במשמעות:

  1. לחטוף מטוסים ולקחת בני ערובה ולהרוויח הרבה כסף כדי לעזור ליקיריו.
  2. להיות שוטר כדי להרגיש חזק.

מומו מגייס את הדמיון כדי להתעודד מתחושת הריקנות והפחד שהשתלטו עליו.  הוא מדמיין עולם אוטופי, עולם שהשמש היא מרכזו. "השמש נראתה כמו ליצן צהוב שיושב על הגג… ללכת רחוק עד למקום שהוא מלא משהו אחר ואפילו אינני מנסה לדמיין אותו לעצמי, כדי לא לקלקל,  אפשר יהיה להשאיר את השמש, הליצנים והכלבים, כי אין מה לשפר אצלם. אבל כל השאר יהיה בלתי מוכר ובלתי ידוע …" (79).

הוא מדמיין בריחה לעולם שכאב אינו כלול בו, אבל מיד חוזר בו: "אני חושב שגם שם הכל יסתדר כדי להיות אותו דבר". מומו אינו מסוגל להאמין בעולם שבו הכל טוב.  (עולם השמש מצויר על הכריכה של הרומן).

הפחדים של מומו ותחושת האפסיות שלו מעוררים בו ביקורת לגבי האיסור על המתת חסד ועל החוקים האנושיים המגנים רק על מי שיש לו מה להגן עליו מפני אחרים. כלומר, העני שאין לו רכוש וכסף אינו מוגן על ידי החוק.

 

בהמשך,

מומו חווה חיים של כאב עצום אשר מאלצים אותו להתבגר בטרם עת, הוא מנסה להתמודד עם האחריות לחייו. הוא בורח לעולם שאין בו חוויות אנושיות, אך ניסיון חייו ואולי בגרותו לא  מאפשרים לו להישאר ילד ולהיאחז בעולם דמיוני. המציאות משתלטת גם על העולם דמיוני שלו.

 

"החזרה לאחור":

מומו פוגש שוב את נדין, הפעם במקום עבודתה. נדין מגלה כלפיו יחס אנושי, מקבלת אותו בשמחה בסטודיו. מומו מתלהב מטכניקת החזרה לאחור של הקולנוע. הוא רואה בטכניקה זו את היכולת לחיות ללא הכאב, הצער והכיעור שבחיים. אפשר להתחיל את החיים מהסוף להתחלה ולוותר על כיעור הזקנה.

העולם ההפוך מלהיב את הדמיון שלו והוא מדמיין את גב' רוזה צעירה ויפה, עם רגליים שלמות וממשיך לחזור לאחור ורואה אותה יותר יפה.  הוא גם מדמיין את אמו: "מצאתי את עצמי יושב על הרצפה ומולי, מול העיניים, שתי רגליים במגפיים ..וידעתי שזו אמי". הוא חוזר עוד יותר לאחור ומרגיש את חום הגוף של אמו מחבקת ומנענעת אותו, הוא מרגיש כאב בטן, מתפנה על הרצפה וכאב הבטן מסתלק לו.

מומו חווה חוויה עמוקה של חזרה לאחור בזמן, אשר מרפאת אותו "מכאבי הבטן" שהם סמל לחיסרון אם בחייו. כאב הבטן שחש, מזכיר ומתקשר לכאבי הבטן שחש בילדותו כאשר ביקש לראות את אמו, אז ניסה לחרבן על רצפה אך הוא לא קיבל את האהבה שרצה. הפעם, הוא זה שביים את החוויה וקיבל את החום והאהבה שרצה לקבל ובכך סגר חסך רגשי שיעזור לו לבנות לעצמו עתיד שיש בו אהבה.

מומו נפתח כלפי נדין ומספר לה על רוזה שהולכת למות ואף מצליח לראות בעינייה הרבה רגש כלפיו: "אני לא יודע מה קרה לה פתאום, אבל המבט שלה הביע המון דברים. כאילו העיניים נהיו לה מלאות פי ארבע יותר מאשר קודם"(90). ייתכן שהחוויה שעבר, פתחה בפניו את הלב והעיניים לראות אנושיות בנדין במקום ציניות, אך הפתיחות הזו נעלמת מיד. הוא עדיין חושד בה, מסרב להאמין לטוב ליבה וחוזר לעמדה הקודמת שלו לגבי דעותיו על אנשים מסוגה.

"זה לא בשום פנים ואופן.. בחורה כמוה.. אם תראה שזה מעון לילדי זונות.. זו ממש בושה.. זונות בשביל אנשים הגונים זה מיד עניין של פשע.. יש לנו שם נורא בין אנשים הגונים, תסמכו על ניסיוני הרב". מומו קם ומסתלק מבוהל מרגע הפתיחות והתקווה שנפתח בו. הוא בורח ושוב נסגר בתוך רגש של חוסר אמון בעולם ומעלה מחשבות על העולם שאין בו מקום לחמלה כלפי חלשים.

"מי שמחזיק נשק ביד ומשתמש בו הגיע לזה רק מפני שלא שמו לב אליו ולא טרחו להתעניין בו ולהכיר אותו כשהיה קטן" – כאן גם מתבשלת אצלו ההבנה שלמילים יש כוח והוא יכול להיות סופר ולקבל אהבה מהעולם מבלי הצורך באלימות וכן ליזום לקבל אהבה ולא להיות תלוי בה "במילים אפשר לעשות הכל אבל בלי להרוג אנשים .." מה שימצא חן בעיני זה להיות כמו ויקטור הוגו".

 

פרק 18: מומו מגבש לעצמו זהות כ"שונה"

מומו מתבונן בגב' לולה ומבחין בשונותה המינית, ועם זאת בנדיבותה ובטוב ליבה. הוא מדמה אותה לליצן הכחול ולמטריה ארתור ומתרעם על כך שלא הטבע ולא החברה אפשרו ליצור כזה להיות אימא. "היחס לשונים בחברה הוא בלתי נסלח. "כי המחופשים שונים יותר מדי ולא סולחים להם" (110).

בשיחה עם חמיל מדגיש מומו את היותו חסר גיל, עובדה שהופכת אותו לשונה ולעולם לא יעשה שום דבר אחר מאשר להיות שונה. השונות על פי מומו מאפשרת לאדם להיות מנותק מחוקי הטבע ומהחברה כמו הליצנים. באותה שיחה הא מבטיח לחמיל שיום אחד יכתוב ספר אמיתי שיהיה בו הכל. (לעתים, חמיל אשר הוא סנילי מתבלבל בשמו של מומו ומכנה אותו ויקטור הוגו, מחבר "עלובי החיים", דבר המהווה רמז מקדם לכך שמומו יכתוב את "עלובי החיים" שלו).

 

פרק 22: המפגש עם האב כנקודת מפנה ברומן

על הדלת דופק אדם בשם קאדיר יוסף, אביו הביולוגי של מומו ודורש לפגוש אותו.

מומו ייחל לפגוש את אביו האמיתי וסירב לקבל אבא על פי הדמיון כפי שהציע לו חמיל. אולם, האב האמיתי מופיע כדמות קריקטורית, חוזר על אותם משפטים כמו תקליט, אינו לוקח על עצמו כל אחריות כהורה וכאדם שרצח ומצדיק את המחדלים שלו במסמכים רפואיים המעידים שהוא במצב בלתי שפוי. על בנו הוא מדבר כאילו היה חפץ שמסר לרוזה והוא דורש כרגע את השבתו אליו באותו מצב שנמסר אליה.

במהלך המפגש של מומו עם אביו, מתגלות לו עובדות על עצמו אשר יצרו לדבריו מהפכה בחייו.

התבגרות – עניין גילו מתברר

מתבהרים לו שאלות שהציקו לו כמו מדוע נזרק מבית הספר. הגיל הביולוגי שלו מאלץ אותו להתבגר – מומו מגלה שהוא בן 14 ולא בן 11 כמו שחשב (רוזה הצעירה אותו כדי שיישאר תחת חסותה).

רוזה מסבירה לו ששיקרה לו בעניין הגיל כי פחדה שיעזוב אותה "תמיד היית הגבר הקטן שלי, מעולם לא אהבתי מישהו אחר". היא מביעה את הצורך שלה בו וזה מחזק בו את האהבה אליה. כעת הוא יכול לראות את היופי שלה ולהתעלם מכיעור הזקנה – "כשחיים עם מישהו מכוער אוהבים אותו לבסוף גם בגלל הכיעור שלו".

גברת רוזה משקרת לאביו של מומו שהוא גדל כיהודי ולא כמוסלמי, דבר שגורם למותו בהתקף לב. התרגיל הערמומי שעשתה רוזה לאביו הוכיח למומו שרוזה לא מתכוונת לוותר עליו ולתת אותו לאבא שמעוניין בו רק בשל הזהות הדתית שלו וקרבת הדם שלו אליו, אך למעשה לא אוהב אותו.

מתבררים למומו פרטים על אמו:

הוא מגלה ששמה היה עיישה ושהיא נרצחה על ידי אביו, משום כך הפסיקו ההמחאות להגיע.

האב שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי כבלתי אחראי למעשיו מסביר את הדאגה של רוזה שמומו הוא פסיכיאטרי ושהמחלה היא תורשתית.

מומו נחרד מהאב הלא אבהי עם הדרישות שלו ומבין שהוא לא חייב להיות אביו הביולוגי "אני בן לאב בלתי ידוע, באחריות מלאה" (139).

המפגש עם האב מעלה את השאלה מה מעצב את אופיו של האדם – האם הגנים התורשתיים שלו או החינוך הסביבתי שהוא מקבל? ומהי משמעות האהבה בחיים?

מומו שונה לגמרי מאביו בגלל החינוך שקיבל מגב' רוזה מגיל קטן, הוא מגיע למסקנה שקשר  הדם אשר מקשר בינו ובין אביו אינו משמעותי כמו הקשר שנוצר בינו לבין גב' רוזה.  הוא מעריך את רוזה על מה שעשתה כדי שיישאר אצלה, אוהב את רוזה בגלל הכיעור שבה "כי הוא מעיד על חסר" והוא רוצה למלא את החסר שלה באהבה.

המפגש כמפנה –

המפגש מחולל שינוי במומו –הוא אומר לד"ר כץ כי "מומו הקטן כבר לא קיים" (169). יתר על כן, הוא מרגיש שהוא בעל זכות מקודשת לקבוע את גילו במו ידיו" (169).

לפנינו תהליך של התבגרות, פיתוח "אני" עצמאי אינדיבידואלי. מומו בשל לעצב את עצמו בעצמו.

 

פרק 23: הבעת ביקורת נגד הארכת החיים מלאכותית

גב' רוזה עדין נמצאת ברגעי השפיות האחרונים שלה, משוחחת עם מומו על רגשותיו בעקבות המפגש עם האב. לאחר מכן, היא מאבדת את הכרתה וד"ר כץ מאלץ את מומו לשלוח אותה לבית החולים. מומו מביע דעה נגד הרפואה המתעקשת להאריך חיי אדם עם תרופות כדי לא לאפשר לו למות- "הרפואה צריכה להגיד את המילה האחרונה ולהילחם עד הסוף, כדי למנוע שרצון האלוהים יתממש" (149).

הגברת רוזה שמעה סיפורים קשים אודות הארכת החיים המלאכותית ומבקשת ממומו בכל תוקף למנוע את היותה מאושפזת בבית החולים כצמח.

 

פרק 24: אחוות הדיירים בבניין

גב' לולה מגיעה לעזור למומו לטפל בגב' רוזה שהייתה כבר במצב של צמח, היא מוותרת על עבודה ומפסידה כסף "הסנגלי הזה היה באמת יצור אנושי אמיתי היא גם מבטיחה לו שתטפל בו במקום גב' רוזה".  לאחר שהיא הולכת, מגיע אדון ואלומבה עם השבט שלו ועומדים במשמרות סביב רוזה ורוקדים סביבה כדי לגרש את המוות. אבל, מצבה של רוזה לא משתנה ויש לקחתה לבית החולים.

מומו מרגיש צורך לבקר את נדין. היא מקבלת אותו במקום עבודתה באהבה "היא רצה אלי כאילו אני מישהו וחיבקה אותי" (153). היא רואה שמומו במצב לא טוב ולוקחת אותו אליה הביתה.

במהלך מפגש זה מתרחשים מספר אירועים חשובים:

בנסיעה לביתה של נדין, מומו מציין שהיא לא אמרה שום דבר כי ראתה שהוא במצב "חסר", אך מפעם לפעם היא הסתובבה אליו וחייכה ושמה לו את היד על הלחי. היחס האנושי שלה כלפיו מרגש אותו. הוא מתאר אותה כאימא חמה, אוהבת, אכפתית ומבינה.

בביתה של נדין פוגש מומו את חברה לחיים, ד"ר רמון. הם מגישים לו לאכול והוא מציין שהם האכילו אותו "כאילו זה כל מה שיש להם לעשות". זוג נתן לו להרגיש שהוא חשוב להם ולמומו היה צורך להרגיש חשוב.

לאחר הארוחה, הוא מתחיל לספר להם על חייו, על רוזה ועל "מצב החסר" שבו היא נמצאת, על מצבו הבלתי ברור לאור מחלתה של רוזה ועל אביו שהופיע. הוא מרגיש מאושר לספר, לפרק מעליו את המחשבות שמציקות לו. לראשונה בעצם מומו מספר למישהו על עצמו וברמז גם מבקש עזרה.

במהלך הסיפור המבולבל בו נמצא מומו, הוא מעלה את ההבדל שבין לספר סיפור לבין לכתוב אותו. הוא מבין שסיפור יש לספר אחרת, אבל עדיין לא הוכשר לכך, כי עדיין אינו ויקטור הוגו. ייתכן שהאושר שנגרם לו עצם העלאת סיפור חייו גרם לו לרצות להיות סופר מקצועי.

כאשר מומו מרגיש שהוא צריך לחזור לגב' רוזה, מופיעים שני ילדיה של נדין ומומו חש בושה במי שהוא, במראה שלו. הוא מרגיש את העלבון של ילדים מסוגו, את העלבון נגד הערבים בצרפת, ויוצא בתחושת אכזבה וייאוש מילדיה של נדין. "לעזאזל, איני מרשה לשום איש לקרוא לי ערבי. המקום לא היה מיועד לי, וחוץ מזה הוא כבר תפוס" (160).

מומו אסיר תודה על מה שגברת רוזה עשתה בשבילו.

הוא מבין עד כמה הוא חשוב לרוזה ומבין גם עד כמה היא חשובה לו. הוא אפילו רואה בה יופי וטוען שאם אתה אוהב מישהו – גם הכיעור שלו יפה.

מומו נזכר בכך שבבת אחת קיבל מומו תוספת של ארבע שנים לחייו והבין עד כמה הוא חשוב לגברת רוזה. הוא קורא לאירוע – מהפכה. מומו יורד לרחוב שם פוגש את "הכושי", בחור בן חמש עשרה, שחי לבדו כבר חמש שנים. הוא שואל אותו מה יעשה אחרי שרוזה תמות ומומו מנסה לענות משהו למרות שברור לשניהם שהוא איננו יודע ממה יחיה.

בחזרה, הוא מגלה שד"ר כץ עלה לביקור. ד"ר כץ  מציע לאשפז את רוזה והרעיון מעורר במומו צמרמורת.  לאחר שכולם הולכים – היא שואלת את מומו מה יעשה לאחר שתמות – אך מאבדת את ההכרה לפני שהוא מצליח לחשוב על תשובה. מומו לא עוזב אותה. הוא רוצה להיות האדם הראשון שתראה כאשר היא תתעורר. הוא גם מפחד להזמין את הד"ר כץ, מפחד שתילקח לבית החולים.

 

רוזה במצב נורא, מחוסרת הכרה כבר כמה ימים. גב' לולה עולה לעזור וכך גם אדון ואלומבה וכל השבט שלו. הם משמיעים לרוזה את המוזיקה הרועשת ביותר, רוקדים סביבה ומרעישים עולמות, צולים כבש שלם, מנסים להאכיל אותה – לועסים עבורה את האוכל אך דבר לא עוזר. בייאושו יורד מומו אל הרחוב והולך אל אולפן ההקלטות. שם הוא מחכה שנאדין תבחין בו. כשהיא רואה אותו, הוא פורץ בבכי ואיננו יכול להפסיק. נדין לוקחת אותו במכוניתה הביתה, שם הוא פוגש את בעלה, רמון. הם מרגיעים אותו, מכבדים אותו בגלידה ואז הוא שופך את כל מה שבלבו:

הוא מספר על הגברת רוזה, על המעון, על הדיירים, על הזונות, על אביו ועל אמו, על האדון חמיל. מומו מספר כיצד נרצחה אמו בידי אביו שרצח אותה כי אהב אותה ומספר על החיים שלו ברובע בלוויל. הוא מבחין כי סיפוריו מרתקים את נדין ורמון בעלה וכי באופן מיוחד הם מתעניינים בו עצמו. הוא מאושר מתשומת הלב שהוא מקבל. הוא מספר גם על חברו השוטר המגן עליו ואפילו על הלביאה המלקקת את פניו. הוא מספר להם כיצד ביום אחד נוספו ארבע שנים לחייו. הוא מצטער על שהעולם איננו כמו אולפן הקולנוע של נדין שם אפשר להחזיר את החיים אחורנית.

 

פרק 25

מומו נרגז ופגוע ומוצף ברגשות. הוא מרגיש שיש אנשים שהחיים לא נועדו עבורם והוא  כנראה אחד מאלה. מתחשק לו רק להגיע הביתה ולששת ליד רוזה כי שניהם לפחות "באותו חרא". כשהוא מגיע למעון, הוא רואה אמבולנס חונה ליד הבית ונבהל. אז הוא מגלה שהאמבולנס לא הוזמן עבור רוזה. רוזה נמצאת בהכרה. היא מבוהלת, בטוחה שהאמבולנס הוזמן עבורה. מומו מרגיע אותה.  "אני שמחה למות, מומו" אומרת רוזה.  "כולנו שמחים בשבילך גב' רוזה. יש לך כאן רק ידידים וכולם אוהבים אותך".

בסוף הפרק הוא שואל את רוזה מדוע שקרה לו בקשר לגילו. הצעירה אותו כדי שיישאר תחת חסותה.

 

פרק 26

כולם מתכוננים למותה הקרוב של גב' רוזה. אדון שרמנט גם שלח זר של אבל כי חשב שרוזה כבר מתה. רוזה שמחה לקבל את הפרחים כי מעולם לא קיבלה פרחים. היא נרגעת ופחות מבוהלת כאשר מסבירים לה שהסוף קרוב. גם הכומר מגיע לביקור, מה שמרגיז את הרב המקומי שפוחד כי הכומר ינצל את ההזדמנות להשפיע על רוזה ולהמיר את דתה ולכן בא אף הוא לבקר את רוזה.

ד"ר כץ בא לבקר ומבשר שבקרוב יצטרכו לקחת את רוזה לבית החולים. מומו מבקש ממנו שיעשה לה "הפלה" – כלומר יגרום למותה כדי שלא תצטרך להגיע לבית החולים. כץ מזועזע ומסרב. "לא מוחמד ילדי, החוק אוסר זאת באופן חמור. אנחנו חיים כאן בארץ תרבותית אינך יודע מה אתה סח…". אחרי דבריו אלה, זוכה ד"ר כץ להתקפה מצד מומו. הוא תוקף אותו על אכזריותו, על כך שאין לו לב ועל כך שהוא מפחד מעונש ובגלל זה לא גואל את הגב' רוזה מייסוריה: "אתם, היהודים, אסור לכם לתת אחד לשני לסבול, זה גועלי".

 

פרק 27

גברת רוזה מתאוששת לזמן מה. היא זוכה לטיפול מסור משכניה – האדון ואלומבה וגב' לולה. בשעה שהיא בהכרה, מומו נאלץ לספר לה שד"ר כץ מתכנן לאשפז אותה אם שוב תאבד את ההכרה.  הוא מספר שד"ר כץ הבטיח לו שרוזה תוכל לחיות עוד שנים רבות בבית החולים כמו צמח. הוא נשבר ובוכה בחיקה. הוא אומר שיבואו לקחת אותה בעוד יום או יומיים. היא אומרת: "הם כמו 'הגסטאפו' אמרה, ואח"כ כבר לא אמרה כלום…"  מומו אומר על רוזה: "כעת, כשאני חושב על זה, אני מוצא שהיית יפה מאד. תלוי איך חושבים על מישהו". בסוף הפרק מספר מומו איך הזכיר לרוזה את תפילת "שמע ישראל" אותה שכחה איך אומרים.

 

פרק 28

ד"ר כץ כבר עומד להזמין אמבולנס שייקח את רוזה לבית החולים והנה צץ בראשו של מומו רעיון מבריק! הוא אומר לד"ר כץ: "יש לה משפחה בישראל והם… הם מגיעים היום" – כך הוא משקר לד"ר כץ. הוא מספר לרופא שכבר שנים הוא מתחנן לרוזה שתיסע לישראל והיא מסרבת כי היא דואגת לו וכעת היא סוף סוף מסכימה.

ד"ר כץ מתבדח שזו הפעם הראשונה בה שולח ערבי יהודי לארץ ישראל, זה מראה את האהבה בין מומו לגברת רוזה.

ד"ר כץ מאמין למומו, אולי מפני שזה משקיט את מצפונו. הוא מבקש ממומו למסור לרוזה: "אל תשכח לומר לגב' רוזה כמה אני מאושר למענה…" ומומו מוסיף: "וזו הפעם האחרונה שאני מספר לכם עליו כי כאלה הם החיים…., ד"ר כץ והאחרים עוזבים. מומו נשאר לבדו עם גברת רוזה: "ואני נשארתי שם עם ארתור, המטרייה שלי ועם המעיל הארוך…". גברת רוזה ששמעה את השיחה עם ד"ר כץ שואלת את מומו אם היא באמת נוסעת לישראל.  מומו לא עונה.  "השפלתי את הראש כדי לא לראות אותה, כי בכל פעם שהסתכלנו אחד על השני כאב לשנינו".

 

פרק 29

בעל הדירה עולה לדירה לדרוש שכר דירה שלא שולם עבור חודשיים. הוא רואה את הגברת רוזה במצבה והולך להתקשר לבית החולים שיבואו לקחת אותה.

מומו מוצא את רוזה שוב במצבה הקשה, היא מבוהלת וזקוקה לו. הוא מוציא את התצלום של היטלר כדי שרוזה תסתכל בו ותירגע. הוא מזרז אותה ואומר לה שעליהם למהר לנסוע לארץ ישראל. "לא שיערתי עד כמה כוח יש לה עוד לגברת רוזה בתוכה בשביל ללכת למות בחור היהודי שלה… מעולם לא הבנתי מדוע הכינה אותו ומדוע הייתה יורדת לשם מפעם לפעם, מתיישבת, מסתכלת סביבה ונושמת לרווחה. כעת הבנתי".

כשמגיעה רוזה למרתף, אחרי שמומו תומך בה לאורך שש קומות, היא אומרת: "ידעתי שיום אחד אהיה זקוקה לו, מומו. כעת אוכל למות בשקט… לא אשבור את השיא העולמי של הצמחים" שוב עוזר לה מומו לשאת את תפילתה היהודית.

 

פרק 30

מומו יוצא מדי פעם מהמרתף. לאנשים בחוץ הוא מספר כי רוזה נסעה לישראל. כולם שמחים בשבילה. שוב הוא הולך לקפה של אדון דריס כדי לפגוש את אדון חמיל והוא חוזר על שאלה שכבר שאל אותו פעם: "האם אפשר לחיות בלי שיהיה לך מישהו לאהוב אותו?" אדון חמיל עונה לו: "אני אוהב מאד קוסקוס…" אדון חמיל כבר סנילי לגמרי. הוא איננו מזהה את מומו. ומומו מתעקש לשאול אותו.

 

סיום הרומן

הגברת רוזה מתה. מומו מאפר את רוזה כדי שפניה ייראו כפני חיה ומנסה להקל בריח הגופה בעזרת מטהרי אוויר. שכנים מריחים את ריח הגופה הנרקבת ומזמינים את הרשויות.

מומו עובר לגור בביתה של נדין ומחל לספר לה את כל תולדות חייו, "עלובי החיים" שלו. מומו, בגילו הצעיר עבר כל כך הרבה טלטלות והרי שלבסוף התבררה התשובה לשאלה המנחה: לא ניתן לחיות בעולם ללא אהבה.

הרומן כל החיים לפניו הוא בעצם הסיפור שמספר מומו בגוף ראשון לנדין ולרמון על חייו ומהווה בעצם את הספר "עלובי החיים" שלו. מומו הוא בעצם ויקטור הוגו שלנו, מחבר עלובי החיים.

הרומן מבטא ביקורת חברתית קשה על החברה הצרפתית על יחסם המנוקר לחברה השקופה. דווקא אלו שנראים כמסוכנים וכפושעים מתגלים כאנשים הרחמניים ביותר ומלאי הקרבה.

לעיון נוסף, נמליץ על צפיה בסרט כל החיים לפניו. כתוביות לסרט מחכות לכן בעמוד הזה – לחצו כאן

סיכום נדין כדמות משנה בסיפור:

 

נדין אינה חונכת את מומו כפי שעושים זאת ד"ר כץ, חמיל וגב' רוזה. מקומה בחייו של מומו שונה. בעקבות הפגישה עם נדין מקבלת עלילת חייו של מומו תפנית.

נדין שייכת למעמד ה'אחר' ובכל זאת היא מקבלת אותו בחום ובאהבה וללא דעות קדומות. בזכותה הוא חווה תיקון של עברו, רואה בדמיון את אימא שלו מחבקת אותו וסימפטום כאב הבטן המעיד על חסר באהבה מתפוגג לו.

יחסה אליו פותח בפניו חלון אל הרגשות שלו, וציפייה שהיא תדאג לו לאחר מותה של רוזה. הוא בוחר דווקא בנאדין ולא בגב' לולה, שהבטיחה לדאוג לו, כי באמצעות נדין הוא יוכל לצאת ממעגל העוני, מהמרחב המופלה של המהגרים ולהיות אחר.

המפגש עם נדין גורם לו לספר לראשונה את סיפור חייו, לבקש עזרה ולחשוב על אמנות הסיפור כמקצוע.

נדין וילדיה מעמתים אותו עם תחושת הבושה שלו לגבי מי שהוא, ילד של זונה, עני ,ערבי, נראה לא טוב.

בשלב הראשון, הוא כועס ובורח מהתמודדות. אך בשלב הבא, בסוף הרומן, מומו מסכים להיות בביתה של נדין כי הוא מרגיש שהם אוהבים ורוצים אותו. תחושת הבושה נעלמת כליל.

נדין היא דמות נוספת אשר גורמת למומו להכיל אהבה ולעשות תיקון לתחושת חוסר אהבת אם ובכך להתקרב אל עצמו ולהיות מסוגל לשנות את עתידו הנחרץ מראש: להיות ילד של זונה, נטוש, ולמצוא פרנסה בעולם הפשע. במקום זאת, הוא חי בביתה של נדין וכותב את סיפור חייו ומממש את עצמו כסופר.

 

המוטיבים ברומן:

מוטיב הליצן, הקרקס

מופיע כאשר מצבם של רוזה וחמיל מתדרדר, מומו משוטט ברחובות ומרגיש שחייו אפסיים "לא כאב לי שום דבר. הרגשתי כאילו אין לי ידיים ורגליים" (76). קשה לו לחשוב על מקצוע שיוכל לעסוק בו והוא בורח לעולם אחר. קורא למוקיון כחול שיעשה לו קצת שמח.

"לליצנים אין בעיות של חיים ומוות כי הם אינם באים לעולם בצינורות המשפחתיים המציאו אותם מחוץ לחוקי הטבע" (77), המוטיב מלמד אותנו על עולמו של מומו החרד מפני  מהמוות הצפוי לאנשים הבוגרים שהוא אוהב ואוהבים אותו. המוטיב, מתקשר למוטיב האהבה ברומן, "החיים ללא אהבה אפסיים כאילו אין לו ידיים ורגליים".

 

מוטיב השמש –

מתקשר למפלט של מומו מחוקי העולם מהמוות – "נשארה לי השמש, יום אחד אסע לבקר מחוץ לעיר לראות מה זה" (79). השמש היא סמל לעולם אחר. "השמש נראתה כמו ליצן צהוב שיושב על הגג.. מה שאני רוצה הוא ללכת רחוק עד למקום שהוא מלא משהו אחר ואפילו אינני מנסה לדמיין כדי לא לקלקל. אפשר יהיה להשאיר את השמש לליצנים ולכלבים כי אין מה לשפר אצלם".

 

מוטיב כאב הבטן והבכי-

מוטיב זה הוא חלק מסממני ההתבגרות של מומו. מומו בוכה וצורח כאשר הוא ילד ורוצה את אימא שלו, אך מהר מאוד הוא מבין שזו לא הדרך והוא מחפש תחליפים אחרים.  הוא לומד להרגיש אהוב דרך חפצים דוממים ולא דרך קשר עם בני אדם. רוזה בוכה ברגעים החלשים שלה והבכי שלה מעורר במומו מבוכה.

בילדותו, תבע מומו את אמו דרך בכי וחרבון בבית רוזה, אך רוזה דורשת  ממנו להפסיק זאת  כי הוא הגדול בבית ושאר הילדים מתחקים אחריו. הוא מפסיק לחרבן ולוקח אחריות על הילדים האחרים.  מומו לומד שלהתבגר זה להיות חזק ולא לבכות, לקחת אחריות על אחרים וגם על עצמו!

לאור מצבה של רוזה, מומו מנסה להתבגר, הוא מנסה לא לבכות כאשר ההמחאות חדלו להגיע הוא אומר לרוזה שלא יעזוב אותה אך יורד עם ארתור המטריה לרחוב כדי לא לבכות לפני כולם.

על הדמעות הוא אומר: "מה שתמיד נראה לי מוזר זה שעשו אותנו מראש עם דמעות. צריך היה לחשוב על זה. שום יוצר שמכבד את עצמו לא היה עובד ככה". הדמעות מביכות אותו והוא מבקר את האלוהים שברא אותן.  כך הוא מרגיש חסר אונים מול "זעקת הכאב" של רוזה כשהיא מסתכלת בו בעיניים היהודיות שלה. "כשרע לאנשים, העיניים שלהם גדלות ויש להן יותר הבעה.. הרגשתי רע…".

"כשקטנים צריכים להיות הרבה בשביל להיות מישהו"- במשפט זה מבטא מומו את חוסר היכולת שלו להכיל כאב של אחרים. הוא אפילו מתרגז על היהודיה כאשר היא בוכה- "לעזאזל, היהודים תמיד בוכים ביניהם.. אפילו בנו להם קיר במיוחד בשביל זה" (120).

מוטיב החרבון מופיע שוב וסוגר מעגל של חסך חום אימהי. כאשר מומו נמצא בסטודיו של נדין, הוא מדמיין את אמו מערסלת אותו כשהוא תינוק. הוא מרגיש כאב בטן, מתפנה על הרצפה וכאבי הבטן נעלמים כי אמו מנדנדת אותו בידיה החמות.

זהו מוטיב תחליפי האם והאהבה בדמותם של הכלב סופר, המטריה ארתור.

 

מוטיב המדרגות

אלמנט המדרגות מופיע פעמים רבות ברומן כדי לבטא את הקושי של רוזה לעלות במדרגות יום אחר יום. המוטיב מציין את הפחד של מומו מפני מותה של רוזה ואז מומו יהיה בודד. הלביאה שמומו חולם עליה מסמלת את האימהות כפי שהיא נתפסת אצל מומו. אימא שמגינה על הגורים שלה. "הלביאות מוכנות אפילו למות ולא לסגת. ואם הלביאה לא תגן על הגורים שלה אף אחד לא יסמוך עליה" (47) .

 

האירוניה וההומור ילדותי כמוטיב –

מומו משתמש בשפתו ובהבנתו הילדותית כדי להעלות שאלות ביקורתיות על התנהלות העולם והחברה האנושית –

על פחדה של רוזה מאריות הוא אומר: "היא המשיכה לפחד מאריות וכשחושבים על זה, ממש אי אפשר להאמין שמישהו מפחד מאריות כשיש כל כך הרבה סיבות מוצדקות אחרות לפחד". בדרכו הילדותית הוא מבקר את החברה שמאפשרת לבני אדם לחיות בפחד.

על האושר-  "אני לא כל כך נמשך להיות מאושר. אני מעדיף לחיות", "האושר מפורסם בזה שהוא כל כך חסר", "איזה טינופת, איזו חתיכת גועל נפש הוא האושר הזה, וצריך להעניש אותו. אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה כי מישהו תמיד מנצל את זה לטובתו, אבל בכל מה שקשור לאושר, צריכים להיות חוקים שלא יתנו למפלצת הזו להשתולל. אני לא אלך לדקור את עצמי בשביל להיות מאושר".

על הנאצים הוא אומר- "בכלל לא הבנתי מדוע דווקא הגרמנים יטפלו לבדם ביהודים ומדוע עליהם להקים שוב מעונות בשבילם, בשעה שהצדק מחייב חלוקת עבודה והקרבה מצד כל העמים".  מומו שומע על הסגרת היהודים על ידי הצרפתים, את ההבטחה של הצרפתים שהגרמנים יטפלו בהם הוא מבין כילד ומתרעם על כך.

על הבכי – מומו חסר אונים מול רגשות אנושיים כמו בכי (הוסבר לעיל).

ביקורת על חוקי הטבע- "מעולם לא ראיתי שסנגלי מסוגל להיות אם יותר טובה לילדים מגברת לולה. וממש חבל השטבע התנגד לה. הוא היה קרבן של אי- צדק וכך לא באו לעולם כמה ילדים שיכלו להיות מאושרים. לא הייתה לה אפילו זכות לאמץ ילד כי מחופשים שונים יותר מדי ולא סולחים להן לזה. לגברת לולה נורא כואב לפעמים הלב בגלל זה".

על החיים שלא משגיחים עלינו- "אדון חמיל נעלם בתוך עצמו מפני שהחיים נותנים לאנשים לחיות בלי להשגיח כל כך מה קורה להם"

על המתת החסד – "הזקנים שווים כמו כולם… ולפעמים הם אפילו סובלים יותר מאיתנו כי הם כבר לא יכולים להתגונן. הם הותקפו על ידי הטבע שמסוגל להיות מנוול נוראי והוא הורג אותם לאט לאט, אצלנו זה עוד יותר אכזרי מאשר בטבע, כי לנו אסור לרחם על זקנים ולגמור אותם, כשהטבע חונק אותם באיטיות וכשהעיניים יוצאות להם מחוריהן מרוב סבל".

 

המסרים של הרומן:

 

המסר העיקרי העולה מתוך רומן הוא שאף אחד לא יכול לחיות בלי אהבה. כולם זקוקים לאהבה, לתמיכה ולסביבה שתספק להם את צרכיהם. אדם בודד לא יכול להתקיים משום שאין לו את כל הצרכים החיוניים שהחיים דורשים

פעמים רבות שואל מומו את חמיל אם אפשר לחיות ללא אהבה והוא מתכוון לעצמו ולרוזה.

חמיל מתחמק מלומר לו את האמת כדי לא לייאש אותו,  אך בסופו של הרומן הוא אומר לו שאי אפשר לחיות ללא אהבה. בצעירותו היה נאהב בעבר ואהב נערה שאותה לא ישכח עד יום מותו. אהבתו זו מחזיקה אותו היום בעודו זקן ובודד.

מומו מציג דוגמאות להמחשת האהבה:

אהבה לסופר הכלב נותנת לו חשיבות מפני שבשביל סופר הוא כל מה שיש לו בעולם. סופר הופך אותו למישהו בחיים. את  טעמה וכוחה של האהבה הוא מתאר ביחסו לכלב סופר: "הענקתי לסופר את כל העודפים (עודפי האהבה) שהצטברו בי. אינני יודע מה הייתי עושה בלעדיו, מצבי היה חמור.. הרגשתי שאני מישהו".

האהבה שבין גברת לולה ומומו- לולה חסרת ילדים אך מלאה ברגשות אהבה אותם היא מעניקה למומו כתשומת לב, בישול וכסף שהיא נותנת לו ממה שהרוויחה בעבודה קשה ביער בולון.

אהבתו של ד"ר כץ למומו מתבטאת ביחסו אליו. הוא מעניק לו תחושה שהוא הכי חשוב. במרפאתו הרגיש מומו שהוא נושא השיחה ואותו בדקו, הוא ישב שם, תפס כיסא בשעה שיש כל כך הרבה סבל בעולם, אבל ד"ר כץ תמיד חייך אליו בחביבות ומעולם לא כעס.

לאורך הרומן רואים שהאהבה כרוכה בהקרבה רבה כפי שבאה לידי ביטוי באהבתו של מומו לרוזה. אך בלעדיה לא היה טעם וערך לחיים. המניע העיקרי להתנהגותו של מומו הוא הצורך לאהוב. צורך זה נותן לו תחושת שייכות וביטחון. הנתינה שבאהבה מעניקה לו זהות עצמית וידיעה כי מישהו זקוק לו.

 

 

הביקורת החברתית ברומן

 

הביקורת החברתית ברומן באה לידי ביטוי באמירות צדדיות או מרומזות.

לדוגמא, לתעודות הזהות מתייחס מומו בביטול כשהוא מנטרל מבחינתו את האדם מתעודת הזהות הפורמאלית שלו, משום שאינה מעידה על ניסיון החיים המצטבר של האדם או על חוויותיו. מומו מסביר שילדים החיים בשולי החברה, שגדלו בסביבה של עוני ומצוקה למדו דברים אחרים מילדים בני גילם ולכן התעודה היא מסמך ריק מתוכן.

בנושא הזנות,

מומו חש שהמדינה מתייחסת אליהן בצביעות. מצד אחד, חלקים רבים של האוכלוסייה משתמשים בזנות ולמרות זאת אין השלטון רואה אותן כזכאיות לגדל את ילדיהן. כך מונע השלטון המתחסד מילדים של הזונות את הזכות לקבל אהבת אם.

ביקורת לגבי האיסור על המתת חסד

מומו רוצה למנוע מאנשים סבל שנגרם להם על ידי הארכת חייהם מבלי שהדבר ילווה באיכות חיים. הוא מדבר על הארכת חיים "מלאכותית" כמיותרת כשהאדם כבר אינו נהנה מהעולם סביבו ורק מדרדר ומאבד צלם אנוש. הוא עדין מאוד ביחסו לזקנים (כמו יחסו לחמיל ולרוזה) ומנסה למנוע מהם עוגמת נפש.

ביקורת לגבי תורת הגזע:

השקפותיו של מומו לגבי תורת הגזע באות לביטוי בהחלפה לכאורה שערכה רוזה בין שני הילדים שגידלה והאופן שבו היא מייהדת את מומו (לכאורה נטען לאביו הביולוגי של מומו כי הוא גדל כיהודי ואילו הילד היהודי, מואיז, משה, גדל כמוסלמי כתוצאה מבלבול במסמכים). האופן הפשוט שבו הופך ילד מוסלמי ליהודי ולהיפך מטשטש את ההבדלים ביניהם וממחיש את הגזענות. העובדה שניצולת שואה מתעלמת מההבדל שבין מוסלמי ליהודי מחדד עוד יותר את האמירה בהקשר לגזענות בחברה האנושית. הקשר בין מומו לרוזה נבנה כקשר אנושי שאין לו שום קשר למוצא, דת או לאום וזאת אחת האמירות החזקות הרומן.

ביקורת כלפי השלטון המתעלם מעלובי החיים:

חייו העלובים של מומו הם נושא מרכזי לביקורת. הרומן מציג חיים קשים של השכבות העניות שהחברה מתנכרת אליהם ומציג חריגים בחברה שחייהם הם מאבק. תמונת העולם המצטיירת היא פער חברתי עצום בין השכבות המבוססות של החברה המערבית, המתקדמת, לבין קבוצות השוליים הנאבקות על קיומן בתת תנאים.

אי הצדק החברתי מתואר על ידי מומו כשהוא מדגיש שהוא אינו מבין מדוע "יש אנשים שיש להם הכל ואחרים שאין להם כלום". מומו חי בהזנחה, בתנאי עוני, אינו לומד בבית הספר והוא חסר כל מסגרת סוציאלית תומכת. מומו כותב בעצמו את סיפור חייהם של עלובי החיים כדי לתת לקבוצות שקופות אלה קווי מתאר וקול אנושיים. את שקיפותם מבטא מומו בסוף הרומן: "קודם לא חשבו לצעוק כי לחיים אין ריח".

הוא אף מראה כי עליבות חייהם אינה מונעת מהם לעזור זה לזה. שכנים מורידים את רוזה שש קומות כדי להוציא אותה לטיולים באוויר הצח, גב' לולה עוזרת רבות למומו ולגב' רוזה, מומו הולך למשכנות השחורים כי שם מקבלים אותו כמו שהוא, ד"ר כץ הזקן עולה שש קומות כדי לטפל בגברת רוזה.

סיכומים נוספים:

השיר ראה שמש מאת רבי שלמה אבן גבירול הוא שיר מתהפך, בו מתהפכת משמעות השיר
הסיפור הקצר הניה מאת גרשון שופמן מחולק לשלושה פרקי זמן, בהם מתוארים קורות חייה הקצרים.
תקציר העלילה בסי פופקין היא אשה יהודיה זקנה שחיה בניו יורק. לפני 20 שנה מת
דילוג לתוכן