על השחיטה / חיים נחמן ביאליק

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י   לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י   –   לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

 הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

 וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

 וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

 

השיר על השחיטה הוא שיר לאומי שנכתב בעקבות פרעות קישינב בשנת 1903. הדובר מביע זעם, כעס ותסכול בעקבות הטבח הנורא. הדובר מביע כעסו על ידי הפיסוק, החריזה, הדימויים, המטאפורות והמבנה ההדרגתי.

כותרת השיר היא אירונית, הביטוי "על השחיטה" נלקח מהברכה הנאמרת לפני שחיטת חיה כשרה למאכל ואילו השיר מתאר רצח בני אדם חסרי ישע.

בית א'

הדובר פותח את השיר בזעקה אל השמיים. יש כאן האנשה של השמיים שיבקשו עבורו רחמים. המשפט מסתיים בסימן קריאה. בשורות 1-4 יש שתי פסיחות שקוטעות המשפט ומעצימות את חוסר האונים של הדובר. הוא לא מסוגל להתפלל כי איבד דרכו, לא יודע איך. אבל! לא אמר שאיבד את האמונה באלוהים.

בשורה החמישית, מדגיש בעזרת המקף את תחושתו ואומר מטאפורית שלבו מת ולכן אינו יכול להתפלל. הבית מסתיים בשתי שורות המביעות חוסר אונים: "וכבר אזלת יד אף אין תקוה עוד" והבית מסתיים בשאלות רטוריות שחוזרות על עצמן כמוטיב: "עד מתי?".

בית ב'

הדובר יורד לקרקע, פונה לתליין. התליין הוא כינוי כולל לכל מי שרוצה לפגוע ביהודים. באופן אירוני וכועס הוא מתריס ומבקש ממנו לבוא ולשחוט. הדובר מתייחס אל עצמו כמייצג את הקהל היהודי הנפגע ומתריס ואומר לתליין שיהרגו ככלב. עריפת הראש ככלב מתארת הרצח הנתעב – פגיעה והתעללות. הדובר מתאר התליין כמלאך המוות, "קרדום". בשורה הבאה, הוא עובר מיחיד לרבים ומחזק העובדה שזהו שיר לאומי, כללי ולא פרטי של הדובר – "כל הארץ לי גרדום" ובשורה הרביעית "אנחנו" – אנו המעט. הדובר חוזר לדבר על עצמו באופן אישי ובכעס טוען שדמו מותר – אירוניה. בשתי השורות הנוספות הוא מתחיל בקללה ומקלל את התליין, הגויים ואומר שהדם לא ימחק לעולם – דם יונק ושב – חסרי ישע! הוא משתמש במטאפורה של כותונת כאילו אי אפשר לנקות הדם מהבגד.

בית ג'

כעת הוא מבקש צדק, רוצה שהצדק יופיע מיד. אם הצדק יופיע אחרי מותר, מבחינתו שלא יהיה בכלל! "ימגר נא כסאו לעד" – כאילו הכיסא של השופט יזוז והוא ייפול. הדובר ממשיך הקללה שכל העולם יירקב ברשע וכל הרשעים שיישארו בתוך הרשע.
בית ד'

מתחיל בזעקה לכאורה כאילו הדובר לא רוצה נקמה. הוא מסביר שנקמה פשוטה מיותרת. היא צריכה להיות יסודית ומיוחדת. זו נקמת ילד קטן! מהשורה השלישית הוא מסביר איזו נקמה "טובה" בעיניו. מתוארת מטאפורית כמו זרימה דם בנקב עד ליסודות, עד לתאום שמתחת לאדמה. יורד מתחת לאדמה. נקמה שתהרוס הרקובים ואז אולי יבנה עולם טוב יותר.

לסיכום, השיר הוא שיר לאומי המייצג זעמו של הדובר על פרעות קישינב. ארבעת הבתים הם בעלי מבנה קבוע. השורה הראשונה – פנייה. בהמשך, הסבר שנקטע עם פסיחות. השורה האחרונה – כוללת אמירה עקרונית של הדובר. המבנה מדגיש התוכן הסוער, הרגשי שמתבטא בריבוי הסימנים הרטוריים והמעברים מהשמיים – אל הארץ – אל התהום והקשר בין הפרט לבין הכלל – העם היהודי.

סיכומים נוספים:

גלי העלייה לא"י בין 1882 ל-1914 (ראשונה ושניה) המניעים לעליה הראשונה: גלי האנטישמיות במאה ה-19
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
תקציר העלילה בסי פופקין היא אשה יהודיה זקנה שחיה בניו יורק. לפני 20 שנה מת
דילוג לתוכן