תשובה לדוגמא – הרומן כל החיים לפניו

שאלה: בחר ברומן מתורגם בו מגיעה הדמות המרכזית למודעות עצמית. תאר מהו התהליך שבו מגבשת הדמות. הדגם דברייך.

תשובה:

בחרתי לענות על הרומן המתורגם "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר. רומן חניכה והתבגרות בגוף ראשון מפי המספר מומו, נער ערבי החי במעון לילדי זונות אצל הגברת רוזה ומהווה ביקורת כלפי החברה הצרפתית על יחסם לאנשי השוליים, עלובי החיים, האנשים השקופים.

מומו הוא נער בן 14 (בטעינה נטען 11, יוסבר בהמשך מדוע) החי במעון לילדי זונות אצל הגברת רוזה ברובע בלוויל שבפריז. רובע זה הוא ברובע שבמהרה יאיר רוחנו על המציאות הקשה בו. הוא כולל את החברה "הקשה ביותר", המסוכנת ביותר, אנשים קשיי יום: זונות, סרסורים, קוקסינלים, ערבים, יהודים – מהגרים, עניים, הומלסים, פושעים וכו'.

החוק בצרפת אוסר על זונות לגדל את לידיהן (ניתן בשעות היום, אסור לישון איתם). רוזה, אישה יהודיה וזונה לשעבר מגדלת בדירה שכורה בקומה השישית ללא מעלית, שכן מראה לנו המעמד הסוציו – אקונומי הקשה בשכונה זו שכן רוזה היא אישה זקנה, מגדלת ילדי זונות בתמורה לשכר מה אך לבסוף מתוך אהבה ודאגה.

בתחילה, מומו אינו בעל מודעות עצמית; הוא אינו יודע מהו, מיהו, למה נולד ומה היא משמעות החיים. מומו, נער ערבי – הוא מוחמד, זוכר עצמו מגיל שלוש, הגיל בו עבר למעון של הגברת רוזה. הוא אינו זוכר עצמו בגיל קטן יותר. הוא אף לא יודע בן כמה הוא.

במעון של הגב' רוזה, נוכחים ילדים שאמן כן באה ומבלה את יומה איתם ומרגיש מעין תחושת ניכור וחוסר אהבה. הוא לא יודע אפילו שצריכה להיות לו אמא או מה זה אומר בכלל אבל מרגיש חוסר אהבה ואכפתיות ומנסה למצוא "תחליפים" לדבר.

הראשון מבין "התחליפים" היה כאבי הבטן, אשר מכונה "מוטיב החרא" בסיפור. מומו מרגיש התכווצויות בבטן כסימן לחוסר באהבה ועושה צרכיו ברחבי הבית כדי שיתייחסו אליו וירגיש אהבה ודאגה מהגברת רוזה. בעקבותיו, שאר בני המעון עושים צרכיהם גם הם ברחבי הבית ורוזה מורה לו להפסיק. הוא ממשיך מתוך עיקרון אך לבסוף מפסיק מפני שמרוב חרא כבר "לא רואים את הבית" – "אין ריח לחיים!". אירוני ואומר שהחיים, אכן – מסריחים.

מומו מתחבר לאדון חמיל, זקן ערבי מוכר שטיחים שמשמש לו כמעין דמות חונך. חמיל מלמד אותו אודות החיים, דברי דת ומעביר זמנו. מומו הוא אדם תמים לכאורה שאינו מעורה ובקיא במהות החיים, אך מנסה לפרוץ את הדרך למודעות וקבלת רעיון החיים.

מומו שואל אותו שאלה שתשמש כמוטו הרומן: "האם ניתן לחיות בעולם ללא אהבה?"

מומו מגלה על פתק שהוא אצל רוזה לא מתוך אהבה, אלא מתוך תשלום נאות. מצד אחד, נשבר מהבחינה שמשלמים למישהו כדי לאהוב אותו. מצד שני, מנסה לגייס כסף ולעבוד ולקחת חלק במטלות הבית כדי לתת לרוזה סיבה להשאיר אותו. זאת כי גילה שהתשלומים נפסקו. בין רוזה, חונכתו ואמו "הרוחנית", ומומו מתפתח סיפור אהבה לאורך הסיפור שכן בעולם ללא אהבה מחפשים על מי להישען- האחד על השני.

נקודת שיא הרומן היא בפגישת מומו באביו הביולוגי, קאדיר יוסף שנכנס לבית רוזה ונפגש עמה. במפגש מומו מגלה שהוא בן 14 ולא 11 כמו שנטען על ידי רוזה. מסתבר שהיא הצעירה אותו כדי שישאר תחת חסותה. מפחדת שיגדל, יפרח ויעזוב אותה. דרך המפגש גם מלה מומו שאביו רצח את אמו ושמה עיישה ולכן לא ראה את "הוריו" שכן אביו נכלא בבית חולים פסיכיאטרי. מוסיף לעובדה שרוזה לפעמים פחדה שכן מומו בעל בעיה פסיכיאטרית. דבר זה מביע את אהבת רוזה אליו.

עם הזמן, חמיל, הזקן לוקה בסניליות ומכנה את הנער בשם "ויקטור", הכוונה היא לויקטור הוגו, מחבר עלובי החיים שכן מהווה כרמז מקדם לכך שמציאות חיים חופפת. המשמעות היא שמומו יכתוב ספר על חייו כמו ויקטור הוגו.

לאט לאט, במיוחד לאחר המפגש עם אביו, מגלה קצת אודות החיים ומפתח תהליך של המגע למודעות העצמית שכן ניצניו הראשונים שצמחו בתחילה התפתחו.

ברומן מגלה מומו את נאדין, אישה אמידה שעובדת בתחום הקולנוע. נראה שהיא אוהבת אותו ואכפת לה ממנו. לאט לאט מומו מספר עוד ועוד לנאדין על חייו ולכאורה מבקש עזרה ממנה ומשותפה לחיים, ראמון המהווים לו ביחד כמעין אנשי סוד, פסיכולוגיים.

אצל נאדין, מגלה מומו את טכניקת החזרה לאחור ומתלהב מפני שלטענתו יכל היה לחזור לאחור ולגלות את זהותו ואולי גם לא להיוולד וכן לראות את רוזה, הקטנה, צעירה ויפה. מצב של רוזה מחל להידרדר וקרוב למותה מזקנתה. היא עוברת עם מומו לקומת המרתף בבניין, "החור היהודי" שלה. מעין מקלט שיצרה רוזה כמסתור מהנאצים, שכן היא שורדת אושוויץ. מומו אינו יודע היכן ישהה אחר מותה.

ד"ר כ"ץ, רופא יהודי ואהוב בשכונה מורה לרוזה לעבור לבית החולים. רוזה מפחדת ומבבקשת ממומו שלא יתן לה להגיע למצב כזה כתלויה באוויר. זה מפחיד אותה מאוד. מומו אוהב את רוזה ומבקש מהדוקטור לבצע בה "הפלה" (כך מכנה מומו המתת חסד מפני עולם המושגים הדל שבו חי) מהווה ביקורת על הארכת החיים המלאכותית.

רוזה, אישה זקנה ויהודיה. מומו, נער ערבי – שניהם "עלובי חיים" לכאורה, מתקרבים ומתקרבים. מומו אומר לכ"ץ שהיא עוברת למשפחתה בארץ ישראל. ערבי מעלה לארץ ישראל יהודייה! מראה את ההקרבה של מומו ושמצב כזה כולם חברים לא משנה מה. מומו בעצם משקר כדי שרוזה תוכל למות בשקט. היא מתה מזקנה לאחר זמן מה. שכנים מריחים את ריח הגופה הנרקבת ומזמינים את הרשויות.

מומו עובר לגור בביתה של נאדין ומחל לספר לה את סיפור חייו., הספר עלובי החיים שלו. מומו, בגילו הצעיר ערב כל כך הרבה טלטלות בחיים והרי שלבסוף הבין את משמעות החיים והגיע למודעות עצמית. התשובה התבררה – לא ניתן לחיות בעולם ללא אהבה!

ללא רוזה ושאר הדמויות שהקיפו אותו, מומו הוא כלום.

לסיכום, הרומן מהווה ביקורת על החברה הצרפתית כלפי יחסם המנוקר לחברה השקופה. דווקא קשיי היום האלו מתגלים כאנשים מדהימים, חמים ומלאי הקרבה.

"כל החיים לפניו" – פשוטו כמשמעו, הוא עוד לא עבר כלום בחיים. לקח לו זמן רב להגיע למודעות ומעתה ואילך – יחיה את החיים.

סיכומים נוספים:

הקדמה השיר הוא שיר קודש, בשיר קודש היחסים בין האדם לאלוהים ברורים לחלוטין. האלוהים הוא
השיר ראה שמש מאת רבי שלמה אבן גבירול הוא שיר מתהפך, בו מתהפכת משמעות השיר
הסיפור הקצר הניה מאת גרשון שופמן מחולק לשלושה פרקי זמן, בהם מתוארים קורות חייה הקצרים.
דילוג לתוכן