אשכול העולם היהודי והתפוצות

רקע

השואה והקמת מדינת ישראל שינו את דמות העולם היהודי. אפשר לראות זאת בשלושה היבטים:

  1. ביבשת אמריקה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה גדל מספר היהודים. במקביל, הצטמצם מספר היהודים במערב אירופה.
  2. יהדות האסלאם עלתה ברובה הגדול למדינת ישראל.
  3. מדינת ישראל הפכה להיות מרכז העם היהודי. לעומת זאת, רק כמחצית מיהודי העולם חיים במדינת ישראל.

 

יהודי התפוצות: כיווני התפתחות ובעיות מרכזיות:

כיווני התפתחות:

  • רוב יהודי התפוצות רואים חייהם בגלות כחיים מרצון. אינם רואים צורך לעלות ארצה.
  • בקהילות רבות בתפוצות, מתגברת תופעת החילון וההצטרפות לזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים. שינויים אלה יצרו מצב בו האורתודוכסים מהווים מיעוט ברוב הקהילות בתפוצות.
  • בקהילות רבות ניתן לראות שינוי והערכה מחדש של יחסים עם מדינת ישראל. יהודים רבים חושבים שישראל היא לא המרכז היהודי החשוב ביותר בכל הקשור ליצירת הערכים התרבותיים היהודים.

בעיות מרכזיות:

  • שרידות, המשכיות והתחדשות= לאור תופעת ההתבוללות, קיימת סכנה ליכולת ההמשכיות של יהדות התפוצות.

  • זהות= היכולת לשמור על הזהות הלאומית של יהודי התפוצות הולכת ונחלשת.
  • נאמנות= נאמנות כפולה (כמקרה פולארד).
  • תמיכה בישראל=מדינת ישראל מצפה שיהודי התפוצות יתמכו בה ויזדהו איתה. תמיכת יהודי התפוצות מתגברת כאשר מדינת ישראל נמצאת במשבר, אך פוחתת כאשר ישראל מבוססת ואו כאשר יהודי התפוצות לא מסכימים עם המדיניות אותה נוקטת המדינה באשר לזרם הרפורמי.

 

יחסי מדינת ישראל עם יהדות התפוצות:

מדינת ישראל משמשת כמוקד להזדהות עם היהדות. לצד אלו שמגלים אמפתיה כלפי המדינה, ישנם המגלים כלפיה אדישות ומתרחקים מהזיקה ליהדות. ישנם יהודים שמקיימים יחסי שניות עם המדינה. (מצד אחד, שותפות גורל העם היהודי. מצד שני, מרשים לעצמם לבקר מדיניות הממשלה.

 

השסע הדתי

בחברה הישראלית קיימים שלושה ציבוריים: דתיים, מסורתיים וחילונים.

 

החברה הדתית: מורכבת משלושה זרמים עיקריים: אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים.

  1. הזרם האורתודוכסי: כולל שתי קבוצות עיקריות:

    א. דתיים לאומיים: השקפתם מחויבת להלכה היהודית ולאידאולוגיה הציונית. חזונם הוא שמדינת ישראל תהיה מדינת הלכה, אך מקלים בכך שישראל היא דמוקרטית. על פי השקפתם, הקמת המדינה היא אתחלתא דגאולה. ולכן, משתלבים במדינה בכל תחומי החיים. אך, שומר על ייחודו במערכת חינוך נפרדת.

    ב. החרדים: השקפת עולמה מתבססת על ההלכה היהודית בלבד. היא שואפת להקים מדינת הלכה בה חוקי הדת יהיו חוקי המדינה. הם רואים הציונות ככפירה ועל פי תפיסתם, יש להמתין לבוא המשיח ואז תקום המדינה היהודית. ציבור זה רואה בלימוד התורה כערך עליון.

  2. הזרם הרפורמי ("התנועה ליהדות מתקדמת"): כולל מספר מאפיינים:

    א. היחס להלכה: חברי זרם זה רואים עצמם מחויבים לקיים מצוות וטוענים שכל אדם יכול לבחור אילו מצוות לקיים. הדגש הוא על קיום המצוות שבין אדם לחברו.

    ב. סוגיית הגיור: הגיור הרפורמי הוא קל מאוד והמתגייר לא חייב לקבל על עצמו את עול המצוות על פי ההלכה.

    ג. מעמד האישה: שוויון מוחלט, נשים משמשות גם בתפקידים דתיים ואין הפרדה בבתי הכנסת.

  3. הזרם הקונסרבטיבי: כולל מספר מאפיינים:

    א. היחס להלכה: ההלכה צריכה להתאים עצמה למודרניות.

    ב. סוגיית הגיור: הגיור כהלכה ויש לקבל עול מצוות.

    ג. מעמד האישה: ישנן קהילות שוויוניות לחלוטין בהן נשים מכהנות בתפקידים דתיים בישיבה משותפת בבית הכנסת.

 

החברה המסורתית:

הציבור היהודי המסורתי רואה ביהדות כשילוב של דת ולאומיות. קבוצה זו מאמינה בקיומו של האל. מתוך קבוצה זו, יש אנשים שמקיימים מצוות רבות ויש כאלה שמקיימים מעט מצוות.

המצוות הבולטות הן ברית מילה, בר מצווה, נישואים על פי ההלכה, צום בכיפור, לעתים ביקורים בבית הכנסת ושמירת הכשרות בבית.

שמירת המצוות נובעת בעיקר מהקשר לעם היהודי ולמורשת היהודית ומהתחושה של המחויבות למנהגי האבות. הציבור המסורתי רוצה לשמור על האופי היהודי של המדינה.

החברה החילונית:

קבוצה זו מדגישה את הזהות היהודית שלה כמתבססת על מוצא, היסטוריה, תרבות וגורל משותף.

עבור רוב החילוניים, היהדות היא תרבות ולא דת. לפי תפיסתם, האופי של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך לבוא לידי ביטוי בסמלים לאומיים ולא דתיים.

בקרב הציבורי החילוני, קיימים אנשים שחילוניות בשבילם היא אידאולוגיה ולכן הם מתנגדים לחקיקה דתית. תמוכים בהפרדה בין דת ומדינה ומעוניינים במדינה חילונים שתטפח תרבות ישראלית חילונית.

 

הגורמים לשסע הדתי:

  1. שילוב של חקיקה דתית במערכת החוקים של מדינת ישראל: קיים ויכוח לגבי המידה בה החוקים במדינת ישראל צריכים לשקף את הדת ואת ההלכה היהודית. יש הטוענים שצריך להפריד בין דת ומדינה ולבטל כל חוק דתי שגורם לכפייה דתית על אנשים חילוניים. לדעתם, החוקים הדתיים פוגעים בחופש העיסוק, בחופש התנועה ובחופש מדת, ולא מתאימים לחיים המודרניים.

יש כאלה שטוענים כי במדינת ישראל חייב שיהיו חוקים דתיים שיתרמו לעיצובה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ויאפשרו לציבור הדתי לחיות במדינה.

  1. צביונה של השבת ברשות הרבים: בתפיסת העולם הדתית, השבת היא סמל העם היהודי. הציבור הדתי רואה בשבת כיום קדוש בו צריך לשבות מכל מלאכה. כמובן שכולל גם עבודה, בילוי ונסיעה שנחשבים לחילול השבת. עפ"י תפיסתם, יש להקדיש יום השבת למשפחה, לתפילה וללימוד התורה.

    למרות זאת, החילוניים רואים בשבת כיום מנוחה שמיועד לבילוי והנאה. הם מעוניינים שביום זה יהיו שירותי בידור ותחבורה ציבורית כדי שיוכלו ליהנות מיום חופש זה.

    בין שתי הקבוצות, מתנהל מאבק על צביון השבת בפומבי בנושאים כמו: תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת מרכזי קניות בשבת ועוד..

  2. הכרה במעמד זרמי היהדות האחרים: בישראל, הזרם האורתודוכסי הוא בעל בלעדיות בענייני הדת. הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים לא מכירים בזרמים האחרים (הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי) כלגיטימיים ולא מכירים ברביהם כרבים שמוסמכים לעסוק ברבנות ולערוך טקסים דתיים וכן, לכהן במועצות הדתיות.

זרמים אלה וגם חלק מהציבור החילוני דורשים הכרה בפלורליזם הדתי ובשוויון בין הזרמים. הם דורשים גם את הפסקת "המונופול האורתודוכסי" באשר לנושאים דתיים בישראל.

  1. "מיהו יהודי?": חלק מהציבורים בישראל רואים בהגדרת היהודי כהגדרה דתית על פי ההלכה שקובעת שיהודי הוא בן לאם יהודייה ואו מי שהתגייר על פי ההלכה, בניגוד לחלקים גדולים מהציבור החילוני שטוענים שהגדרת האדם כיהודי צריכה להיות לפי הזדהותו עם העם היהודי ותרומתו למדינת ישראל ואין משמעות להבחנה אם הוא בן לאם יהודייה או לאב יהודי. כוללת גם את סוגיית הגיור: מיהו גר ומי רשאי לגייר?
  2. גיוס בני ישיבות לצה"ל: רה"מ הראשון, דוד בן גוריון, נתן פטור לתלמידי ישיבות חרדיים כל עוד הם לומדים בישיבה (סדר גודל של כמה מאות). מאז, מספר בני הישיבה גדל בצורה משמעותית ועם זאת, מספר החרדים שאינם משרתים בצה"ל. החרדים טוענים שלימוד התורה הוא ערך עליון וניסיון גיוסם הוא פגיעה באורח חייהם. הם רואים בלימוד התורה כאמצעי שנועד גם הוא להגן על עם ישראל.

 

דרכי הביטוי של השסע:

עוינות וחשדנות בין הדתיים לחילוניים. ישנם מקרים בהם עוינות זו מפתחת לאלימות מילולית ופיזית. כל צד מרגיש מאוים וכל ויתור מחליש אותו. אין כמעט מנגנונים של פשרה ולכן נעשה שימוש רב בפניות לבית המשפט ובעיקר לבג"ץ כדי שיכריע בנושאים המחלוקת. כאשר לא מצייתים לחוקים ממניעים דתיים, קיימת סכנה לפגיעה בשלטון החוק במדינה.

 

דרכי פתרון השסע:

  1. פשרות והסכמות: לדוגמא, הסדר הסטטוס קוו, כל אחד מהצדדים ימנע מלקבל החלטות חד צדדיות חדשות בנושאי דת ומדינה.
  2. הסדרים מקומיים: בכל יישוב שבו תתעורר בעיה בנושאי דת ומדינה (לדוגמא, פתיחת קניונים בשבת), ההכרעה תועבר להנהגת הרשות המקומית שתקבל הכרעה בנושא בהתאם להרכב האוכלוסייה המקומית. בצורה כזו, ניתן למנוע הסלמת הבעיה המקומית לבעיה לאומית.
  3. שיטת הבחירות היחסית: מאפשרת ייצוג בכנסת לקבוצות השונות בחברה באופן יחסי לכוחן באוכלוסייה. בצורה הזו, מתאפשר ייצוג לציבור הדתי, החרדי והחילוני. חברי הכנסת מטעם מפלגות אלו יכולים לבטא האינטרסים שלהם בכנסת ויכולים להשפיע על חקיקה בנושאים של דת ומדינה. כך יופחת המתח הדתי. גוברת הרגשת השותפות.
  4. שותפות בקואליציות ממשלתיות: העובדה שהמפלגות החילוניות, החרדיות והדתיות יושבות יחד בקואליציה מאפשרות שיתוף פעולה ביניהן ויוצרת תחושת אחריות הדדית והשתתפות. מציאות זו תוכל למתן המתח בין דתיים לחילוניים

סיכומים נוספים:

מאפייניה או היבטיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית המבט המשפטי- נורמטיבי למדינה (האופי היהודי): חוק
  אחריות ישראל ליהדות התפוצות: אחריותה של מדינת ישראל ליהדות התפוצות באה לידי ביטוי בתחומים
צורות הממשל השונות (דמוקרטיות): ממשל פרלמנטרי: לשיטה זו מספר מאפיינים: העם בוחר נציגיו לפרלמנט, הרשות
דילוג לתוכן