מאפייניה או היבטיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

מאפייניה או היבטיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

  1. המבט המשפטי- נורמטיבי למדינה (האופי היהודי):

  2. חוק השבות:

חוק זה נחקק בשנת 1950 ולפיו כל יהודי רשאי לעלות לארץ ישראל למעט המקרים הבאים:

– פועל כנגד העם היהודי.
– עלול לסכן את בריאות הציבור ואו את ביטחון המדינה.
– בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.

הזכות של יהודי ניתנות לפי חוק זה גם לבן זוג של יהודי, לבנו ובן זוגו ולנכדו ובן זוגו.

יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה/ התגייר ואינו שייך לדת אחרת.

רבים חושבים שחוק זה הוא החשוב ביותר למדינה היהודית. מטרתו לממש את היות המדינה מדינה יהודית לפי הכרזת העצמאות.

שני נושאים הקשורים לחוק שנויים במחלוקת:

  • מיהו יהודי?

בחוק שנחקק בשנת 1950, מנסחי החוק נמנעו מלהגדיר מיהו יהודי בגלל המחלוקת הקיימת בנושא הזה בציבור היהודי. ההגדרה המקובלת לשאלת מיהו יהודי עפ"י ההלכה האורתודוכסית קובעות שהוא בן לאם יהודייה/ התגייר כהלכה. ישנם חלקים שלא מקבלים הגדרה זו ולכן, כאשר נחקק החוק, החליטו מנסחיו שלא להגדיר את המונח יהודי בחוק.

אי ההגדרה גרמה לבעיות ברישום האוכלוסין. שני פסקי דין גרמו לתיקונים בחוק. בעקבותם, בשנת 1970 הוכנס תיקון לחוק המגדיר הגדרה הלכתית ליהודי והתיקון קובע שהוא מי שנולד לאם יהודייה/ התגייר ואינו בן דת אחרת.

 

  • בג"ץ רופאייזן.
  • בג"ץ שליט.

התיקון לחוק לא הניב פירות. הוא לא הביא ליישוב המחלוקת בהגדרת המושג "מיהו יהודי?". יתרה מזאת, התעוררה מחלוקת נוספת והיא בשאלת הגיור וזאת מכיוון שבחוק לא נקבע מיהו גר ומי רשאי לגייר. בסוגיה זו, באה לידי ביטוי המחלוקת בין האורתודוכסים המכירים בגיור לפי ההלכה שנעשה על ידי רב אורתודוכסי, לבין הרפורמים והקונסרבטיבים.

  • העדפת יהודים על פני לא יהודים?

חוק השבות מכיר בזכות יהודים להיות אזרחים. המחלוקת היא סביב השאלה: האם מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית, המחויבת לממש את עקרון השוויון לכל אזרחיה, רשאית לחוקק חוקים המבחינים בין יהודים ללא יהודים במובן הזה שיש בהם העדפה של יהודים בכל מה שנוגע למדינה?

לסוגיה זו שתי תשובות:

  • רוב האזרחים היהודים בישראל רואים בה כמדינת העם היהודי ובחוק השבות כמימוש הציונות. המצדדים בגישה זו רואים בחוק השבות חוק שנותן עדיפות ליהודים אך לא מפלה לא יהודים.
  • לכל מדינת לאום הזכות לשמור על הדומיננטיות של בני הלאום שלה. זכותה של מדינת לאום לתת לבני לאומה, אזרחי מדינות אחרות יחס מועדף במדינות ההגירה וההתאזרחות שלה. מטרת החוק לשמור על רוב יהודי במדינה ולכן הוא לגיטימי.

לעומתם, הערבים והשמאל הפוליטי ברובו טוען כי מדינת ישראל היא מעל הכל "מדינת כל אזרחיה", בלי הבחנה בין דתות ולאומים. חוק השבות, לתפיסתם הוא מפלה ויש לשנותו לתנאי התאזרחות כבכל מדינה דמוקרטית.

  1. חוק האזרחות:

האזרחות מייצגת את הקשר בין האדם למדינתו. במושג אזרחות, המחויבות למדינה והחברה שבה הוא חי. בעולם יש 2 שיטות לקבלת אזרחות.

  • עקרון הקרקע: אזרחות הנרכשת על ידי לידה בטריטוריית המדינה בלי קשר לאזרחות ההורים. לדוגמא, ילד הנולד בארה"ב לזוג הורים מטיילים יהא אזרח ארה"ב מיום לידתו.
  • עקרון הדם: אזרחות המועברת בירושה לילדי אזרחים בלי קשר למקום הלידה. מדינת ישראל היא מדינת לאום יהודית ומטרתה המרכזית לשמור על רוב יהודי במדינה ולעודד עליית יהודים אליה. לכן, מדינת ישראל מעדיפה את דין הדם. בישראל, החוק נחקק ב-1952 וקובע 6 דרכים לקבלת אזרחות ישראלית:
  1. מכח חוק השבות: קבלה אוטומטית של אזרחות.
  2. מכח ישיבה בארץ: מי שזכאי לאזרחות הם תושבי קבע (לא יהודים, כלומר ערבים, דרוזים וצ'רקסיים) החיים באופן קבוע בישראל. בדרך זו קיבלו אזרחות כל תושבי הקבע הלא – יהודיים שחיו בישראל ערב מלחמת העצמאות והיו רשומים במרשם האוכלוסין בשנת 1952.

  3. מכח לידה: נבחין בין מי שנולד בישראל להורים אזרחי ישראל, לעומת ילד הנולד מחוץ לישראל להורים אזרחי ישראל וחיו בישראל קודם לכן. חשוב להדגיש ששיטת דין הדם תקפה לדור אחד בלבד, אך לאחר מכן ניתן להשיג אזרחות מכח חוק השבות.
  4. מכח לידה וישיבה בארץ: הכוונה היא ללא – יהודים שנולדו בארץ לאחר קום המדינה ולא הייתה להם אזרחות אחרת. והם תושבי ישראל במשך 5 שנים רצופות לפני הגשת הבקשה. הם יהיו רשאים לבקש אזרחות מגיל 18-21.
  5. מכח התאזרחות: אדם שרוצה אזרחות ישראלית צריך לעמוד בתנאים הבאים:

    – לשהות בישראל שלוש שנים מתוך תקופה של 5 שנים קודם להגשת הבקשה.

    – מתכוון להשתקע בארץ.

    – יודע במידה מסוימת את השפה העברית.

    – מוותר על האזרחות הקיימת/ יוכיח שיפסיק להיות אזרח זר כשיקבל אזרחות ישראלית.

    – לפני קבלת האזרחות, המבקש יצהיר שיהיה נאמן למדינה.

  6. מכח הענקה: החוק מסמיך את שר הפנים להעניק אזרחות כאשר המדינה מעוניינת להעניק אזרחות לאדם במקרים מיוחדים, לדוגמא: אזרח המזדהה עם המדינה ומטרותיה או אדם שתרם תרומה מיוחדת למדינה ואו לעם היהודי (לרבות חסידי אומות העולם).

    בתוקף סעיף זה, הדרוזים שהצטרפו לצה"ל קיבלו אזרחות ישראלית.

 3. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם:

מאפשר העמדה לדין של פושעי מלחמה שבוצעו כנגד העם היהודי בתקופת המשטר הנאצי. בשמו הוצא להורג פושע המלחמה הנאצי, אדולף אייכמן והובא למשפט פושע המלחמה ג'ון דמאניוק.

  1. חוק יסוד: מקרקעי ישראל:

לפי חוק זה, אדמות קק"ל ומקרקעי ישראל הן אדמות הלאום ולא ניתן למכרן. הן ניתנות לחכירה. חוק זה נועד לשמור על אדמות קק"ל שנרכשו במהלך השנים על ידי יהודים.

 

  1. חוק חינוך ממלכתי.
  2. חוק שעות עבודה ומנוחה.
  3. חוק יסודות המשפט.
  4. חוק איסור גידול חזיר.
  5. חוק חג המצות (איסורי חמץ):

החוק אוסר על בעלי עסקים להציג ולמכור חמץ בפומבי באזורים יהודים במהלך חג הפסח. חשוב להדגיש שהחוק אינו אוסר על אכילת חמץ.

 

  1. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ז בניסן):

החוק קובע את יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. החוק מבטא את זיקת מדינת ישראל להיסטוריה של העם היהודי.

 

  1. חוק השידור הציבורי:

מדבר על מטרותיו של השידור הציבורי בישראל. בין היתר, ניתן לציין את טיפוח וקידום השפה העברית ומורשת ישראל.

 

  1. חוק בתי הדין הרבניים:

חוק זה קובע שכל אזרחי ישראל מחויבים להתחתן ולהתגרש דרך בתי הדין של דתם. חשוב להדגיש שנישואים וגירושים של יהודים בישראל עם על פי דין התורה.

 

  1. המרחב הציבורי:

 

  1. מעמד השפה העברית: אינה הוכרה כשפתה הרשמית של מדינת ישראל בחוק רשמי וכתוצאה מכך נשארה החקיקה מתקופת המנדט הבריטי שנותנת תוקף רשמי הן לשפה העברית והן לשפה הערבית. החקיקה והפסיקה בישראל נותנות עדיפות לעברית כשפה רשמית כביטוי לאופייה היהודי של המדינה.
  2. לוח השנה העברי: הוא לוח השנה הרשמי במדינת ישראל ומבטא אופייה. החגים היהודים מהווים ימי שבתון רשמיים במדינה. החוק מחייב שימוש בתאריך עברי בכל מסמך רשמי היוצא מטעם מוסדות המדינה.
  3. סמלי המדינה: מבטאים הזהות היהודית של מדינת ישראל. הסמלים כוללים את:

    א. דגל המדינה.
    ב. סמל המדינה.
    ג. ההמנון.

  4. בין המרחב הציבורי לפרטי:

הסדר הסטטוס קוו (מלטינית, המצב הקיים): הסדר ההכרעה במחלוקת שבין דת ומדינה. יסודות ההסדר מיוחסות למכתב שיצא בשנת 1947 מהנהלת הסוכנות היהודית למפלגת אגודת ישראל (לימים יהדות התורה). זהו מכתב של הצהרת כוונות ונועד למנוע החרפת השסע בין החילונים לדתיים ולאפשר חיים משותפים במדינה העתידה לקום.

מסמך זה עוסק בארבעה נושאים מרכזיים:

  • הגדרת השבת כיום המנוחה בישראל (איסור תחבורה ציבורית ושמירת השבת במקומות הציבוריים
  • שמירת הכשרות במטבחים של מוסדות ממשלתיים (לרבות צה"ל).
  • נישואים וגירושים של יהודים במדינת ישראל יתנהלו על פי ההלכה, מתן בלעדיות לרבנות האורתודוכסית.
  • מתן אוטונומיה לזרם החינוך הדתי.

חלק מהנושאים תחת הסטטוס –  קוו קיבלו תוקף של חוק. ביניהם: שמירת הכשרות באה לידי ביטוי בצה"ל, ענייני נישואים וגירושים מנוהלים בידי הרבנות האורתודוכסית וחוק שעות עבודה ומנוחה מסדיר את עניין אי עסקת היהודים ביום השבת.
 

 

 

סיכומים נוספים:

  אחריות ישראל ליהדות התפוצות: אחריותה של מדינת ישראל ליהדות התפוצות באה לידי ביטוי בתחומים
צורות הממשל השונות (דמוקרטיות): ממשל פרלמנטרי: לשיטה זו מספר מאפיינים: העם בוחר נציגיו לפרלמנט, הרשות
רקע השואה והקמת מדינת ישראל שינו את דמות העולם היהודי. אפשר לראות זאת בשלושה היבטים:
דילוג לתוכן