בניית המרכז ביבנה: עיצוב חיים יהודיים ללא מקדש ויצירת גורמים מלכדים חדשים

בעת שהחל המצור על ירושלים, נמלט מן העיר רבן יוחנן בן זכאי כשהוא חבוי בארון מתים. רבן יוחנן בן זכאי היה ממנהיגי הפרושים בירושלים ומצמרת הסנהדרין, ממחנה המתונים וממתנגדי המרד. על שערי העיר הופקדו בריוני הקנאים שווידאו בנעיצות רומח, כי אכן המת שמוצא אל מחוץ לעיר מת "לחלוטין". על כן דאג רבן יוחנן בן זכאי, דרך קרובו שהשומרים ידלגו על "גופתו", בשעה שתוצא אל מחוץ לעיר.

על פי הגמרא ניבא ריב"ז לאספסיאנוס (מפקד הצבא בארץ) כי הוא עתיד להיות לקיסר ובשכר זה הבטיח אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי את כל מבוקשו. הוא ביקש את יבנה וחכמיה (ביניהם שושלת רבן גמליאל).

ביבנה חידש רבן יוחנן את הסנהדרין ואת הנשיאות, כינס את חכמי הדור והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו. בן זכאי הבין שכדי לאחד את העם, יש צורך בהסתגלות לחיים בלא מקדש ועדיין לשמר את זכר המקדש כדי לתת לעם תקווה שבית המקדש יקום בעתיד. יחד עם חכמי יבנה, הקים בן זכאי מוסדות מלכדים ואף יצר תקנות חדשות כדי ליצור גורמים המלכדים את העם. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות: קיום עם ישראל ללא בית מקדש, קיום עם ישראל ללא הנהגה.

פעולותיו של רבן יוחנן בן זכאי:

  1. הקמת הסנהדרין – ביבנה הוקם בית הדין הגדול (כתחליף לסנהדרין) שפעל כבית מדרש גדול. בית הדין ירש את סמכויות הסנהדרין מירושלים ושימש כגוף מחוקק ושיפוטי עליון של היהודים בארץ ישראל.
  2. הקמת בתי כנסת – נבנו בתי כנסת ששימשו כבתי תפילה שהיוו כמרכז עבודת הקודש במקום בית המקדש. בתי הכנסת היו גם כמקום מפגש ופולחן דתי. הוא גם קבע שתתקיים ברכת כוהנים בבית כנסת בזמן התפילה כדי שהם יברכו את העם (בדומה לתקופת בית המקדש).
  3. תיקון תקנות ששינו מנהגים שהיו קיימים לפני החורבן – קידוש החודש: לפני החורבן הסנהדרין בירושלים קבע את ראשי החודשים, לפי עדים שהגיעו לבית הדין בירושלים והעידו שראו את מולד הלבנה. לאחר החורבן מאחר שהתבטלה עבודת הקורבנות, קבע רבן יוחנן בן זכאי כי מותר לחלל את השבת רק כשמוסרים עדות על מולד הלבנה בחודשים ניסן ותשרי – בשל החגים החלים בהם.
  4. תיקון תקנות להמשכיות ולזיכרון החורבן:
  • תקיעה בשופר בראש השנה – לפני החורבן הכוהנים נהגו לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת רק בבית המקדש, כחלק מטקס הקרבת הקורבנות של ראש השנה. אחרי החורבן על אף שהיו שביקשו לבטל את התקיעה בשופר בראש השנה, קבע רבן יוחנן בן זכאי כי מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת במקום שיושב בו בית הדין הגדול – ביבנה.
  • נטילת לולב- לפני החורבן בחג הסוכות נהגו לשאת את הלולבים ולהקיף את המזבח שבבית המקדש במשך שבעת ימי החג. במקומות אחרים נהגו לבצע את הטקס רק ביום הראשון של החג. לאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי קבע כי כל אדם בכל יישוב ייטול לולב במשך שבעה ימים, כזכר למקדש.
  • ברכת כהנים- לפני החורבן הכוהנים במקדש נהגו לברך את העם ב"ברכת כוהנים". הכוהנים שעבדו בבית המקדש התהלכו יחפים. לאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי קבע כי הכוהנים בבית הכנסת צריכים לחלוץ את סנדליהם בשעה שהם מברכים את העם ב"ברכת כהנים", כזכר למה שהיה נהוג במקדש.התקנות עסקו בהסדרת בעיות בחיי יום-יום שהתעוררו עם חורבן המקדש וביטול הקרבנות. אולם תקנותיו והוראותיו אינן מצטמצמות לשאלות שהיה הכרח למצוא להן פתרון לשעה, אלא מאפשרות למעשה קיום אורח חיים יהודי של שמירת המצוות בלא זיקה הכרחית למקדש.

 

פעולותיו של רבן גמליאל:

מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי היו מצומצמים בהשוואה לימי רבן גמליאל שבא אחריו.

רבן גמליאל קשר קשרים עם השלטון הרומי, אשר הכיר במנהיגותו, חיזק את הקשר בין חכמי יבנה לבין היהודים, בארץ ובתפוצות, קבע דפוסים חדשים לפולחן הדתי: חגים, ימי צום, תפילה.

החגים – עיקרו של יום הכיפורים היה הקרבת קורבנות במקדש על-ידי הכוהן הגדול, כדי לכפר על חטאים לאחר החורבן חכמי יבנה קבעו כי עיקרו של יום הכיפורים יהיה בקשת כפרה באמצעות חזרה בתשובה של כל אדם ואדם.

ימי הצום – לפני החורבן במהלך ימי הבית השני, התבטלו שלושה מתוך ארבעת ימי הצום: י"ז בתמוז, ג' בתשרי ו-י' בטבת. לאחר החורבן חכמי יבנה חזרו והנהיגו את ארבעת ימי הצום. ט' באב נהפך ליום אבל על חורבן הבית הראשון והבית השני, המיוחסים לאותו תאריך.  התבסס מנהג העלייה לירושלים ב-ט' באב.

התפילה – לפני החורבן חובת התפילה חלה רק בציבור – במקדש ובבתי כנסת. לאחר החורבן רבן גמליאל קבע את חובת התפילה גם ביחידות. רבן גמליאל קבע נוסח קבוע ואחיד לתפילת שמונה עשרה

 

חשיבות פעולות אנשי יבנה:

  • הם כוננו ועיצבו מחדש את החיים הציבוריים היהודיים ללא קיומו של המקדש.
  • הם בנו מחדש את הנשיאות ובית הדין הגדול כמוסדות המרכזיים של העם היהודי והעברת סמכויות מרכזיות אליהם (כמו קידוש החודש וקביעת לוח הזמנים לחגים והמועדים).
  • בית הכנסת הפך למקום הפולחן המרכזי במקום המקדש.
  • הם קבעו את דרכי כפרת עוונות ופולחן במקום הקרבת הקורבנות : התפילה, המצוות, התשובה ומעשי החסד – ואלה נתונים לביצוע בידי כל אדם.
  • הם קבעו הלכה אחידה אשר תחייב את כולם (לאחר דיון ושיקול) ואי קיומם של זרמים ופלגים מנוגדים ביהדות.

סיכומים נוספים:

בעד: תוכנית ד' צלחה ונתנה תחושת כוח ליישוב היהודי, לכן הנהגת היישוב חשבה שזה הזמן
הגדרת האזור: המזרח התיכון וצפון אפריקה, בפרק זה נציג בעיקר את התופעה במרוקו, תוניסיה, לוב,
ממחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו. מיקומה האסטרטגי של מצרים
דילוג לתוכן