המרד הגדול: העמדות השונות בוויכוח על היציאה למלחמה ברומאים ונימוקים בעד ונגד המרד


הקדמה:

לאחר הטבח בקיסריה התקיימו התנגשויות דמים ברחבי הארץ בין יהודים לנוכרים.
המלך אגריפס השני ניסה להרגיע את הרוחות ולהביא להפסקת האלימות.
למרות ניסיונותיו, ולמרות שהיה אהוד למדי על רוב היהודים, לא הצליח. בשנת 66 לספירה השתלטו כוהנים קנאים על בית המקדש ובתמיכת חוגים קיצונים בירושלים הכריזו על הפסקה של הקרבת הקורבן היומי לשלום הקיסר.
זה היה צעד סמלי, שביטא התנתקות מרומא, ובעצם היה הכרזה רשמית של מרד בשלטון הרומאי. בכך החל המרד הגדול.

 

בקרב היהודים היו עמדות שונות לגבי היציאה למלחמה ברומאים:

  1. התומכים ברומאים חלק מהיהודים, בדרך כלל העשירים, העירוניים, התנגדו למרד.
    הם לא האמינו כי מאבק צבאי נגד האימפריה הגדולה של התקופה לא יכול להצליח.
    הם לא נאבקו בקבוצות המורדים, אך נזהרו שלא להיפגע.
  2. המתונים – מדובר באנשים שהבינו שאם יפרוץ מרד התוצאה תהיה הרסנית.
    בראשם משפחות הכהונה הגדולה בירושלים (הצדוקים) ועשיריה, חלק מן הפרושים (החכמים), בעיקר רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי ניסו לפעול כדי לעצור את ההתפרצות שתביא למרד. הם נאבקו כדי להחזיר את הסדר לירושלים.
    המתונים פעלו לעצור את המרד – מהבנה שמאבק צבאי נגד רומא הוא חסר סיכוי ותוצאותיו יהיו איומות.
  3. המלך אגריפס השני – נינו של הורדוס, קיבל חינוך רומאי, אבל ניסה לסייע ליהודים.
    הוא שהה בירושלים בראשית המרד ונשא נאום כדי להרגיע את הרוחות, ללא הצלחה.
    נאומו של אגריפס כלל ניסיונות שכנוע שנועדו לעצור את המרד:
    הוא המעיט בחשיבות מעשיו של פלורוס (נציב רומי אכזר) והסביר כי אין טעם ביציאה לקרב מול האימפריה הרומית בגלל מעשיו של אדם אחד.
    אם תפרוץ מלחמה תוצאותיה עלולות להיות הרסניות.
    אין להתנגד עכשיו לרומאים, אפילו אם היהודים שואפים לעצמאות, משום שאי אפשר לנצח את רומא. האלוהים עצמו כנראה לצד הרומאים.
    פרשיו ודבריו לא הצליחו להרגיע את העיר והקנאים. ארמונו של אגריפס הועלה באש והוא וקרוביו עזבו את ירושלים.
    מאז תמך תמיכה כמעט מוחלטת ברומאים.
  4. הקנאים הם המורדים, הם אלה שיצאו למרד הגדול והובילו אותו לסופו המר.
    גם בקרב הקנאים לא מדובר בקבוצה אחת מאורגנת, אלא במספר קבוצות שנאבקו ביניהן.
    מה שאיחד אותם במאבק נגד הרומאים היה הקנאה לה' – "קנא קנאתי לה'". הקיצונית בין הקבוצות הייתה הסיקריים.
    הקנאים שאפו למאבק צבאי ברומאים וגייסו רבים מהעניים לצידם.
    מיד עם תחילת המרד, שרפו את ארכיון ירושלים, שבו היו כל שטרי החוב. בכך הצליחו להעביר לצידם עניים רבים ששמחו על שריפת העדות לחובם.
    המאבקים בין הקנאים נמשכו לאורך רוב תקופת המרד.
    גם בתוך ירושלים הנצורה על ידי הרומאים המשיכו להיאבק ביניהם על ההנהגה ולרצוח אחד את השני.
    אחד ממנהיגי הסיקריים היה אלעזר בן יאיר, שברח עם אנשיו מירושלים בעקבות המאבקים בין הקנאים, למבצר מצדה.

 

נימוקים בעד ונגד היציאה למרד הגדול:

 

נגד:

  • אין ליהודים מספיק כסף, כלי נשק, חיילים כדי להביס את הרומאים. צבא המתנגדים חלש בהרבה מצבא רומא.
  • המלחמה תסתיים בטבח היהודים ולא בהסכם, הנשים והילדים יילקחו לעבדות, ובית המקדש ייהרס.
  • בזמן המלחמה לא נוכל לקיים את המצוות, לכן ה' לא יעזור לנו במלחמה.
  • אין טעם לצאת למרד רק בגלל שנציב אחד שנוא עלינו והוא בקרוב יתחלף.
    לא כל הנציבים היו ויהיו רעים וגם לא השלטון הגבוה יותר ברומא.

בעד המרד:

  • דתי – אלוהים לצידנו, הוא יעזור לנו במרד.
  • לאומי – הסיקריים טענו שאסור ליהודים לוותר על חרותם, וכי המוות עדיף על השעבוד. חובתם של היהודים למרוד במי שמנסה לשעבדם.
  • פוליטי-דתי – תבוסת הרומאים לפרתים מהווה סימן מאלוהים שהרומאים עומדים ליפול, המשיח מתקרב וכי יש הזדמנות למרד.

סיכומים נוספים:

כשמדברים על תוצאות המרד הגדול מדברים על חורבן בית המקדש השני. בשנת 70 לספירה פרצו
מאז שהפכה יהודה לפרובינקיה תחת שלטון הנציבים החריפו הסיבות למרד. המרד הגדול ברומאים פרץ בשנת
היקף העלייה וארצות המוצא: עם סיום המנדט הבריטי, הסתלקה עמו ההגבלה על העלייה היהודית לא"י, 
דילוג לתוכן