תהליך הדה קולוניזציה במצרים

ממחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו. מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה וצרפת,  שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 וכיבושה של מצרים על ידי בריטניה בשנת 1882.

במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל.

המאפיינים המרכזיים של תהליך הדה- קולוניזציה שבאים לידי ביטוי במצרים:

תהליך מורכב והדרגתי: במרבית המדינות מדובר בתהליך שחרור מתמשך ולא במלחמת שחרור חד פעמית: כך היה גם במצרים , שבשנת 1922 הכריזה על עצמאות חלקית,  לאחר 40 שנות שלטון בריטי. בריטניה המשיכה להחזיק בה כוחות ובעקבות כך, פרץ גל של מהומות נגד השלטון הבריטי,  בסוף 1935 בהנהגת "הואפד" = "משלחת" (על שם המשלחת ששוגרה בשנת 1919 אל שלטונות בריטניה כדי לדון בעצמאות מצרים).

בשנת 1936 ניצחה ה"ואפד" בבחירות והמלך פואד נפטר והדבר הקל על חידוש המשא ומתן עם בריטניה בדבר מתן עצמאות מלאה למצרים, נתינת חברות למצרים  בחבר הלאומים וסיום הכיבוש הבריטי במדינה.

בזמן מלחמת העולם השנייה שימשה מצרים כבסיס מרכזי לפעילות הבריטית במזרח התיכון. לאחר המלחמה התחדש המאבק על עצמאות מצרים.

בשנת 1947 הוחלט על פינוי הצבא הבריטי מאלכסנדריה ומקהיר וריכוזו סביב תעלת סואץ. בשנת 1951 בוטל חוזה מונטרה שנחתם בשנת 1937  והעניק זכויות מיוחדות לנתינים זרים במצרים. בשנת 1956, לאחר מלחמת סיני, זכתה מצרים בעצמאות מלאה כשהכוחות הבריטים האחרונים עזבו את המדינה.

 

ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן: המדינות הקולוניאליות ניסו לשמר את מעמדן באמצעות חתימה על הסכמים וחוזים עם התנועות הלאומיות. הסכמים אלה הקנו לתנועות הלאומיות מידה מסוימת של אוטונומיה בתמורה לשמירה על האינטרסים של המעצמות באזור . כך במצרים  ניסו הבריטים והמצרים לאחר ההכרזה על העצמאות החלקית בשנת 1922, להגיע להסדר רחב יותר שיצמצם את הנוכחות הבריטית על אדמת מצרים. בעקבות השתלטותה של איטליה על סודאן בשנת 1935 התגברו הקולות במצרים שדרשו שבריטניה תצמצם את נוכחותה באמצעות הסדר אך בריטניה לא מיהרה לחדש את המשא ומתן בנושא עד לשנת 1936 כשניצחה ה"ואפד" בבחירות והמלך פואד נפטר והדבר הקל על חידוש המשא ומתן עם בריטניה.

המשא ומתן דן במתן עצמאות מלאה למצרים, נתינת חברות למצרים בחבר הלאומים וסיום הכיבוש הבריטי במדינה.

מצרים הסכימה להשאיר כוחות צבא בריטיים בתעלת סואץ עד אשר יוכשר צבא מצרים שיוכל לשלוט בתעלה ולהבטיח מעבר אניות בתעלת סואץ . כמו כן סוכם כי לבריטניה יהיה שגריר במצרים ולא מושל כלל.

בשנת 1947 הוחלט על פינוי הצבא הבריטי מאלכסנדריה ומקהיר וריכוזו סביב תעלת סואץ שבה היו מרוכזים האינטרסים הכלכליים של בריטניה.

 

המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה: עמי המזרח התיכון החלו את התהליך בין שתי מלחמות העולם וחלקם גם השיגו עצמאות קודם למלחמה. כך היה במצרים אשר הכריזה על עצמאות חלקית כבר בשנת 1922 אך הנוכחות הבריטית המשיכה בה בצורה חלקית עד לשנת 1956.

 

השוני בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ועמים שחיו תחת שלטון צרפתי: תהליך השחרור הלאומי של העמים שחיו תחת שלטון בריטי היה בדרך כלל קל ומהיר יותר. נראה שהגורם לכך הוא השוני בתפיסתן הבסיסית של בריטניה וצרפת את אופי שלטונן.)בריטניה ראתה באזורי השליטה אמצעי להבטיח את האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלה, בעוד הקולוניאליזם הצרפתי לווה בתחושת שליחות תרבותית.

אי לכך יישבה צרפת צרפתים בארצות אלה ואף סיפחה חלק מהן לצרפת, בעוד בריטניה הייתה מוכנה לעזוב כל עוד הובטחו האינטרסים שלה(. מכאן שככל שדפוס השלטון הקולוניאלי היה עמוק יותר, כך תהליך הדה קולוניזציה היה קשה, מורכב וממושך יותר.  בריטניה שחררה בהדרגתיות את שליטתה במצרים מחשש שהאינטרסים שלה באזור ובראש ובראשונה בתעלת סואץ, בה השקיעה כספים רבים, ייפגעו. היא לא ראתה בשליטתה במצרים שליחות תרבותית ומניעיה היו כלכליים ומסחריים.

 

גורל יהודי מצרים בעקבות תהליך הדה- קולוניזציה:

בסוף מלחמת העולם השנייה מנו יהודי מצרים  65 אלף איש. אך ההערכה היא שהקהילה מנתה קרוב למאה אלף איש וההבדל במספרים נובע מכך שלא כל יהודי מצרים נרשמו בספר הקהילה. יהודי מצרים ברובם השתייכו למעמד הבינוני ועסקו במקצועות חופשיים כמסחר ובנקאות. רק ל-5% מהם הייתה אזרחות מצרית.

שני הגורמים העיקריים הביאו לכך שהקיום היהודי במצרים הסתיים כמעט לגמרי היו:

  • התגברות הלאומיות: כפי שארע באירופה, כמאה שנים קודם לכן, התאפיין העולם הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה בהתגברות המגמות הלאומיות. מגמות אלה הדגישו את המשותף לכל בני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כיסוד זר שאינו חלק מהלאום המתגבש. כך קרה גם במצרים החל מהכרזת עצמאות החלקית בשנת 1922 עת עלו וצצו הרגשות הלאומיים שהדגישו את הערביות והאסלאם כגורמים מאחדים במדינה.

 

  • השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות: אירועים אלה הביאו לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי ערבי בא"י על מצבם של יהודי ארצות האסלאם. המתיחות הגוברת בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והדיונים סביב עתיד הארץ, הובילו להרעה במצב יהודי מצרים, השלטונות הטילו על היהודים חוקים מגבילים שהחמירו לאחר שפרצה מלחמת העצמאות ולאחר הכרזת העצמאות שבעקבותיה נשלחו לארץ כוחות צבא מצרים כי מצרים הייתה חלק ממדינות המעגל הראשון (מדינות שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל). בשל כך הייתה למלחמה השפעה ישירה וקשה על מצב היהודים.

בסיס הקיום של היהודים התערער: יהודים שנחשדו בפעילות "ציונית" נאסרו ונכלאו במחנות ריכוז. רכוש יהודי הוחרם ואלפי משפחות גורשו. חנויות יהודים, בתי יהודים ובתי כנסת נבזזו והועלו באש. מאות יהודים נפגעו, אלפים נכלאו והוטלה הגבלה על תנועתם במדינה. יהודים בעלי השפעה בתחומי המסחר, הכלכלה ובעלי מקצועות חופשיים סולקו ממקום עבודתם. חשבונות הבנק של היהודים הוקפאו ורכוש פרטי וקהילתי בערך של מיליוני דולרים הוחרם והולאם.

עם תחילת מלחמת העצמאות התנפלו קבוצות על ערבים על הרובע היהודי בקהיר, הרגו יהודים ובזזו את בתיהם וחנויותיהם.

בשל סיבות אלו, בין השנים 1948-1956 עזבו את מצרים מחצית מיהודייה (בעיקר בשנת 1952 אחר מהפכת הקצינים החופשיים). חלקם הגדול עלו לישראל, בשנת 1956, כשפרצה מלחמת סיני, נקט השלטון בצעדים כלכליים ופוליטיים נגד היהודים:

מנהיגי הקהילה ברובם נאסרו, הובלו ברחובות קהיר ואלכסנדריה, לעתים נסקלו באבנים.

במסגדים הוקרא צו ממשל שקרא להתייחס ליהודים כאל "אויבים".

בשנת 1967בעקבות מלחמת ששת הימים, נאסרו 600 יהודים, הוכו והוחזקו תקופות ארוכות ללא מזון ומים.  חשבונות הבנק של היהודים נחסמו ורכושם הולאם, חברות יהודיות פורקו ושכירים יהודיים פוטרו ממקום עבודתם. מבני בתי הכנסת היהודיים, בתי הספר, תנועות הנוער ומוסדות הרווחה ובתי החולים היהודיים הולאמו. רישיונות העבודה של היהודים בוטלו ושופטים ועורכי דין יהודיים גורשו מהאיגוד המקצועי. יהודים במקצועות שונים כגון רופאים, עורכי דין ומהנדסים נאסר לעבוד.

בעקבות כך עזבו מרבית היהודים הנותרים את מצרים ונותרו בה רק יהודים בודדים.

סיכומים נוספים:

המשך העימות הישראלי – ערבי: ישראל הבינה שהסכמי שביתת הנשק כללו שביתת אש מוחלטת, כלומר
בעד: תוכנית ד' צלחה ונתנה תחושת כוח ליישוב היהודי, לכן הנהגת היישוב חשבה שזה הזמן
הגדרת האזור: המזרח התיכון וצפון אפריקה, בפרק זה נציג בעיקר את התופעה במרוקו, תוניסיה, לוב,
דילוג לתוכן